"אתמול כשעמדתי ברמזור באלנבי עבר לידי קו 1. קו 1 היה הקו
שאליו היינו נוסעים לתל אביב. לפעמים היו לנו בתיק מגבת
ושרוואל, ולעיתים כסף כדי לקנות את החולצה החדשה שראינו שבוע
שעבר. ליוויתי את האוטובוס במבטי עד שעצר בתחנה. חשבתי אולי
אעלה עליו וארד ברחוב שנקר שבחולון, עוברת על פני החנויות
הסגורות שברחוב ההסתדרות, מתבאסת שאף פעם איני מגיעה בזמן
המתאים לגנוב שוקו, מסובבת מפתח במנעול אל הבית החשוך...
ניצלתי.

כמה חששנו שלא נספיק את האוטובוס האחרון בדרך הביתה! נדמה לי
שבחצות וחצי הוא היה. פעם זה אפילו קרה. עמדנו בתחנה שבתחילת
הרחוב, ליד הים וליד בנייני האופרה שהיו אז חדשים. חשבנו כי
אולי העיר תעצום את עיניה ותניח לנו, אך היא רק פקחה לעברינו
עוד ועוד שלטים מאירים. אנשים רבים עברו על פנינו, אני עצמתי
את עיני ודמיינתי איך עוד מעט אתעורר במיטתי, מתחת לעץ הסיסם
ההודי שמסביבו חלון התריסים. העיר הזו נראתה כה מפתה אך היה בה
זמזום בלתי-פוסק שגרם לי לחשוש כי ביכולתה להפוך אותנו לחמורים
בן-רגע, כלואים בין דיזינגוף סנטר לים לעד.

לבסוף תפסנו מונית וחזרנו הביתה.

ועכשיו אני גרה בעיר הזו, מהחניה לביתי ספרתי שני שלטים מאירים
ושבעה אנשים. איני צריכה להחריש את צעדי כשאני נכנסת, ואת חול
הים שפיזרתי בכניסה למטבח אוכל לנקות גם בעוד שבוע אם ארצה.

ועכשיו אני גרה בעיר הזו, מנסה לא לפחד כלל. כשאני עוברת על
פני התחנה של קו 1, רגע אחרי שאני מוציאה חמישה וחצי שקלים,
אני נזכרת שאת הדירה בחולון כבר מכרנו לפני 12 שנה."