
היצירות הטובות ביותר שראיתי בחיי היו הפעם הראשונה של מישהו.
יש משהו בעובדה שאתה מוריד את יכולת הכתיבה שלך לביניים, את
יכולת התנועה, את יכולת הדיבור או המחשבה ומכוונן את הצופה
למידה של השתהות. אתה בונה ציפייה ואחריה פוצח במין מחול
שמעורב בו כישרון - אך מעורבת בו גם סוג של אמיתה, כזאת שאתה
אומר שגם לרקדן שם על הבמה אין תמיד את התנועות המסוגננות ורק
לפני כמה דקות הוא מעד והשיער שלו מקורזל בקצוות ואני מכיר את
התנועות האלה מהחיים שלי שאני מסדר את השמיכה בבוקר או שאני
מחטט לי בתוך המחשבות,
ואז אתה אוהב את הרקדן, אוהב כאילו זה היה חבר שלך מהילדות, או
שהיית יכול לחשוב אותו כאחד כזה.
(בחיים לא יאשרו לי את זה, אז מה הטעם לנסות,
אין בזה שום טעם המוני או דיוק לשוני,
כמה משונה שאני כותבת על משהו אחד וחושבת על משהו אחר
לחלוטין).

אני הבנתי איך צריך לכתוב על רגש. לא כמו רגש.
ר', ג', ש'.
כשאתה רוצה לקרוא עליו אתה תשתהה ותהיה מופעם, אך אם תהיה במצב
רוח חיוני כל מה שתראה על הדף הוא קשקוש, אבל אם תקרא על חתול
ממזר, או דוושה ירוקה, או לכל הפחות בניין משומר מתקופת
הטמפלרים, אין שום סיבה בעולם שלא תיווכח רגש מהו, כי לא תספיק
לדחות אותו כי אתה לא מזהה אותו כשהוא מתחפש לחתול, לדוושה או
לכל הפחות לבניין.