הפוסטרים שעיטרו את הבתים המזדקנים
בסמטאות העיר, בחצרות בחושך
הפכו לכרזות סיפור-חיים
מעוטרים סיסמאות נעדרות יושר
התזכור, אהובי, איך דמענו ביחד
חושבים כביכול זו על זה, זה על זו
ובעצם ייחלנו רק לחלוק את הפחד
חיכינו כנועים לאובדן שיבוא
בניכור ובדידות התלטפנו בחושך
מקווים במרמה שזה לא יגמר
וגם כשבכינו, תירצנו באושר
כשבעצם היית לי זר, לא יותר
שוטטנו ברחוב כמו שני ילדים
מחפשים טיפת קסם ששרדה בעולם
ישבנו על גג מתקלף, רועדים
שכחנו שכל הקוסמים כבר אינם
עת ניגנת - כאבתי, עת כאבתי - שתקת
ליטפת פסנתר במקום את גבי
כשאמרתי - "אהבתי", אתה התרחקת
ופתאום ממרחק שוב אהבת אותי
כשהלכנו בשקט אוחזים בידיים
לא הרגשתי דבר, רק צמרמורת ודם
כמהתי לך עד כאב, ועדיין
אם תלך יהיה זה רק מוות קטן
מוות קטן, לא יותר, לא פחות
לא אבכה, לא אצעק
לא ארבה אנחות
לא אקרא שתחזור, לא אוסיף לדבר
יהא זה רק מוות קטן
לא יותר. |
