"כשהאבן נודדת מהכליה אל מחוצה לה זה מרטיט את כל העצבים
באיזור ויוצר כאבים בלתי נסבלים, יש האומרים שכאבים אלה דומים
מאוד לצירי לידה..."
הסביר ד"ר מוסילן ועצר לרגע. מוחו נדד למטופלת היפיפייה שהייתה
אצלו שעה קודם- "יש האומרות, התכוונת להגיד..." קטעתי את רצף
מחשבותיו. הוא התבונן בי קצת מופתע, ואז חייך- "כן, ברור, רק
הן יכולות לדעת...", ושקע שוב למטופלת.

האבן עזבה את גופי, אך עצביי עוד רוטטים. שלושה ימים שאני
משתין לתוך בקבוק כדי שזה יסתיים כבר, כדי להפסיק לחוש בעצבים
הללו. והנה, עכשיו היא יצאה, קטנה להפליא, והשאירה אחריה חורבן
עצבי קשה מנשוא. לכל מקום אליו אני הולך אני מרגיש אותם, כמו
בעיטה מבפנים, כמו גירוד מתחת לעור, אין שום אפשרות להרגיע את
זה.

"הכי חשוב בשבילך כרגע זה לשתות הרבה מים..." מייעץ ד"ר
מוסילן, "...כדי למנוע את ההתקף הבא...". ותוך כדי אני חש התקף
עצבים מתחולל בי, למרות שאין שום סיבה נגלית לעין, אם הייתה,
הרי שהייתי שוב במיון. אני יודע שאני צריך לשתות הרבה, אין
צורך להזכיר לי, אני כולי בריכה של מים בשבוע האחרון, מילאתי
אותה עד תומה, עד שעלו המים על גדותיהם, ואיתם כנראה גם נהרות
של עצבים.

הכל התחיל כשהיא הייתה מרוקנת, הבריכה, כי לא שתיתי מספיק, כי
הזעתי הרבה, כי הדמעות השתחררו לבלי די. או אז נוצרה לה
גבשושית מלחים קטנה בכליה שלי ובתזוזתה הפעילה את כל העצבים.
עכשיו כשהיא מלאה לא משתחררים דמעות אלא עצבים, כמה אבסורד.
צחוק הגורל. בדיוק כשאני צריך דמעות וזיעה שירוקנו קצת את
הבריכה המלאה הזאת אני מקבל ימים ללא תנועה פיזית או רגשית,
ורק העצבים מחלחלים בסדקי הבריכה.

הכל סגור, שום דבר אינו פתוח, גבולות ברורים וגבוהים עומדים
ביני לבין ריקון הנוזלים הללו שהצטברו, והגבולות, כמו האבן
הזאת בדיוק, יוצרים רטט של עצבים בלתי נגמר, בכל נימי גופי,
ואין לאן לשחרר. אין. האבן יצאה בקלות דרך השתן, העצבים נשארו.