הטרוף שבי הוא מה שמניע את ידי -
הוא זה שנותן לי השראה,
אני בוכה, חשופה, אבודה בעולם גדול ולא מוכר
לא יודעת אם אשרוד מחר.
לוקחת עט ודף בידיים,
על השולחן כוס יין,
עשן של סיגריה מסתלסל אל תוך התקרה,
הראות מזוהמות לראשי הם זועקות -
"מה את מנסה להשיג פה פואמה?!"
את סך הכל ילדה קטנה
שבונה לה סצנה מתוך תסריט זול ולא ידוע.
מנסה להשתיק את הרגש הקבוע;
מחשבות אבדניות שבי מכרסמות.
מקיאה מכל הצביעות,
האהבה - מה באמת בעולם האמיתי היא שווה וכמה מחזיקה?!
אני יכולה להאשים את הגורל או את אבי המנוול,
על כך שגדלתי צינית לא שפויה.
למען האמת בליבי לאלוהים על כך מודה,
שונאת את האנשים המתייפייפים שלכולם הם מחייכים
ובתוך ראשם עוברת המחשבה - "מסכן הלוזר הקטן,לא יגיע לשום מקום
הבן-אדם"
אני אמיתית,
אני בוטה,
אני מודה שיש לי שריטה,
אך האם זאת בושה?!
בימינו מתוך מאה אנשים תשעים ותשעה הם שרוטים.