[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
ירח מלא

עומד ליד החלון המשקיף אל הוואדי. ירח גדול כחול עומד ביני
לבין מה שאני. קול לחישות אינסופי מלטף בי כשפים. הירח צועק
בדממת מוות, מבקש את ידם של השולחים אליו ידיים. אני מאפר
ומעשן סיגריה ותודה למנת המוות שלי בתוך הריאות אל המוח להכות
בגולגולת, לפתוח את ההמראה בין החלל האדוק היבש לבין ההרואיות
הגדולה שמציפה את החללים הכי קטנים בנקבוביות המוח. חתול שחור
מיילל אי-שם מבקש קוס שחור של חתולה מיוחמת. צבע הדממה צבע
מוות רך נוזל כמו נוצות על פני הישימון העירוני. למה לעזאזל
באתי לכאן. מהדק את אחיזתי בלילה, עוטף עצמי בדממת החולמים
הישנים. תבואי אל ביתי תהיי נחמדת ואתן לך במתנה את נשיקתי
הרטובה והמסריחה עם שיניים שלא צוחצחו וריח ניקוטין ובצל. אבל
היא הולכת כי כולן הולכות, ובתוך הבתים שלהן מאוננות על זה
שהיה והן זוכרות, את רגליהן סוגרות מפני בן-זוגן, שמתהלך כמו
אריה גמיש בסוגר ואוכל לחם פרוס על גבינה ומלפפון, ומקווה לזו
שעוד תהיה איתו, ותראה אותו במערומיו, ויופייה עדיין מהפנט
אותו, אבל הוא לא יגיד, שלא תתפוס עליונות. בלילה ירשרש הרדיו
את הלחשים שלו ושכנים יתלוננו לא כי באמת מפריע, אלא כי הם
משועממים, ויש להם זעם, ולא יגידו אפילו לעצמם שהתקפלו בפני
מישהו. אז הם צועקים מהחלון לזה שלא שומע שינמיך את הווליום של
המוסיקה המסריחה שלו, למה הוא מטורף, לנגן מוסיקה בשתיים וחצי
בלילה. הוא לא שומע, והם רוצים בית-קברות. את הזעם המשתחרר
הילדה הקטנה קולטת ומתעוררת מהצעקות של אבא, וחושבת שאין שום
רעש, ולמה אבא צועק, ולפתע מבחינה במוסיקה כה חרישית, ממש קשה
לשמוע, ואיך אבא מתרגז על כזאת שטות. והיא קובעת למרות שהיא
מקווה לטוב שאבא שלה מטורף. אבל הוא מאכיל ומלביש אותה, והוא
קונה לה מסטיק ליומולדת, אז הוא אבא טוב, ולמה להרגיז אותו,
הרי מי ידאג לה אם לא הוא. האבא שלי יישן ואני רואה לילה ושומע
מוסיקה, ואיש הולך שקט חרישי בין הבתים, אולי נחש, אולי אבל.
הבזקים לבנים מתעופפים של עטלפים מסנוורים בנקודות את הלילה,
והטלוויזיה כבויה כי למי יש כוח לשטויות שהם משדרים. והחיים
כבר מזמן איבדו את טעמן. מאוננים במיטה בכורח, רק כדי לפרק
איזו מועקה שיושבת בתוך הבטן והראש. ושיר של מדונה ארוטיקה
מלחש את שלו בזיכרון כשהיא הולכת במסדרון של מוטל ישן נטוש
זול, וקולטת גחמות של תשוקה שמטפטפות לתוך המנוע החרמן שלה
לעשות איתם חטאים מתוקים. היא לא קולטת את זה שהולך אל
השירותים לרוקן את השלפוחית שלו, וכמה פעמים בחייו הוא כבר
השתין, כל הזמן לקלוע לאסלה, לנער, ולשטוף את הידיים המסריחות
כדי שיהיו טהורות מספיק בשביל לכתוב. והוא עוד מתלונן, איש
טיפש, מי שם מוסיקה בשעה כזאת, והוא לא שמע מוסיקה אמיתית
בחייו, רק צעקות בנוסח גלגל"צ ועדכוני כדורגל וחדשות, וכל מיני
ניתוחים ופרשנויות על מצב המדינה שאין מצב שאין לה מצב. אבל
אולי הכול רק נדמה לו, וזה גבר מדבר, והוא בכלל לא שם לב
למוסיקה, משוחח בחוץ עם מישהו או מדבר באחד הבתים הסמוכים על
דברים של דברים, כל אחד והבועה שלו. אני חושב שכשהמוסיקה תיגמר
אני אלך לעשן סיגריה ואפסיק לכתוב, ואשים דיסק אחר במערכת
אחרת, ואסתכל אל הירח, ואדע שכולם כמעט הביטו בו גם דרך סורגים
וגם בשדות פתוחים וגם דרך חלונות מפוארים של בתי-עשירים, וגם
עלובי-חיים עניים עם סיגריה של נחמה שדואגים לאוכל לילדים,
ולמה דווקא עכשיו הילדה החליטה להיות חולה, והרופא הקרוב ביותר
נמצא עשרים קילומטר מ-פה, והתרופות יקרות כמו ארוחות של שבוע
למשפחה, ואולי צריך לעשות מכה קטנה, כי המדינה לא דואגת וזו
מלחמת הישרדות, לא משהו מסוכן, רק בשביל תרופות לקטנה.
התרומות, הוא חשב, לא הולכות לשום-מקום, רק לגנים ציבוריים
ולמוסדות וחוגים במקום להכניס אוכל לקיבות של הילדים. יש
מקומות גם מים לא מספיקים, לא יודעים ולא זוכרים מה זה מקלחת,
ומי שמע על למלא אמבטיה שלמה במים טובים ועוד לקלקל אותם עם
סבון ושמנים, כשהם מספיקים לחודש-חודשיים שתייה בחום הזה של
אפריקה. הבקתה מתפוררת ויש שמועות על מורדים קרבים, והאדמה
היקרה תלך לאיבוד אם ינטשו לעיר, אבל פה הם עלולים להרוג את
ההורים, לאנוס את הילדות, ולגייס או להתעלל בילדים, ולהפוך
אותם לחמורי-משא ולעבדים בעבודות קטנות-גדולות של צחצוח
הנעליים היקרות ושאיבת מים מבארות, "לא תביא מים עד חצות, נשחט
את אחותך." וגייסות שלמים הולכים ומתגייסים לצבאות שונים
והורגים אלה באלה והופכים חיות-אדם שיהרגו אישה שהם אוהבים
ויסכנו חייהם בעסקת סמים תמורת 5 אלף דולר. יחצו את הגבול
ממקסיקו לארה"ב עם עשר קילו גראס, לעשות קצת כסף, ומתחת למושב
אקדח קליבר גדול, וטעם של זעם, אשמה ובגידה מחלחל להם בתוך
המוח, כי המדינה שלהם החליטה שהם חיילים ושכחה שהם בני-אדם.
איך היו מחבקים את הדובי ומסתכלים על הזקנים, וחושבים שהעולם
כולו עדיין לא נגלה, והמשפחה רחבה והמשחקים נחמדים, אבל משהו
מסתירים המבוגרים. את הכאוס.        







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא פצצה
גרעינית, זה
מתקן גרעיני
נפיץ...

זהו, גמרתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/1/11 9:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה