[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי חכים
/
יוסי היה ילד שמן

אני עומדת מול המראה ומתבוננת. הבטן אותה הבטן כמו לפני שנה.
הירכיים אותן ירכיים כמו לפני שנה. ורק הגיל שלי לא עומד
במקום. אני יושבת מול מסך המחשב ומגיבה להודעות. בפורומים אין
לי גיל. אין לי בטן. אין לי ירכיים. יש לי שם משתמש, שכמו בגד
בארון, גם אותו אני יכולה להחליף.

אני קוראת לזה "האנונימיות האינטימית". מצד אחד אנונימיות כי
אף אחד לא חייב לדעת מי מסתתר מאחורי שם המשתמש שלך. ומהצד
השני, דווקא בפורומים נוצר ביחד אינטימי שגורם לך להכיר אנשים
אנונימיים אחרים ברמה עמוקה יותר ממה שאת מכירה את החברים שלך
בעולם האמיתי.
מה שמאפשר את הקסם הפרדוקסלי הזה, זה הרצון הבלתי מושג שלנו
לגלות מי נמצא בצד השני.

אם במדינה של עוורים, איש עם עין אחת הוא מלך. אז בפורום של
ירידה במשקל כל גבר הוא מלך. זה לא שלגברים אין בעיות משקל,
רובם פשוט לא פתוחים מספיק כדי לדבר על זה ולכן בפורומים כאלה
יש בעיקר נשים.
הפורום שלנו היה קודם כל קבוצה חברתית של בנות שנפגשות כל יום
בפורום ורק אחר כך גם פורום של ירידה במשקל. מקום שבאים אליו
דבר ראשון בבוקר לעשר דקות עם הקפה רק כדי להגיד בוקר טוב. אחר
כך כל היום בגיחות קצרות של תגובה או שתיים מהמחשב בעבודה. ואז
בערב למנה העיקרית של הדיונים הארוכים עד שהולכים לישון.

שם המשתמש שלו היה "ארכימדס" רמז לזה שפעם כשהוא היה נכנס
לאמבטיה כל המים היו נשפכים החוצה. בהתחלה, כשהוא נכנס לפורום
הוא עורר את הסקרנות הטבעית שלנו כמו בכל פעם שגבר חדש מגיע.
וכמובן שגם אני השתתפתי בטקס הקבוע של הפלירטוט הקטן. "ברוך
הבא לפורום", "אם אתה צריך עזרה אתה יכול לפנות אלי גם בפרטי".
מצד אחד גבר חדש אבל מהצד השני איזה גבר כבר נכנס לפורום של
נשים שמנות?

אני לא זוכרת שהוא עשה עלי רושם מיוחד בהתחלה. הוא היה בעודף
משקל, אבל לא מאוד שמן. שאל כמה שאלות על תזונה. סיפר על הבעיה
שלו עם ארוחות הלילה. סיפר בשמחה על הקילוגרם הראשון שהוא
הוריד אחרי שבוע ואחרי חודש של הורדה רשם כבר חמישה קילוגרמים.
בהתחלה הוא נראה כמו עוד אחד מהגברים שמתלהבים מתשומת הלב שהם
מקבלים, עד שהם מעלים מחדש את המשקל ונוטשים את הפורום אחרי
כמה שבועות.

אבל הוא לא נטש. ולאט לאט הודעות הבוקר טוב שלו בבוקר, עם השיר
הקטן או ההברקה הקטנה, הפכו חלק מההווי הקבוע של הפורום. כל
הודעה שלו בפורום הייתה חגיגה לעיניים וכל הודעה פרטית ממנו
הייתה חגיגה לאגו. אם אפשר לפתח התמכרות לשורת טקסט אז אפשר
להגיד שהתמכרתי לשורה "הודעה אחרונה על ידי ארכימדס". בבוקר
הייתי לפעמים יושבת עם הקפה ומתאפקת עד חמש דקות עד שהייתי
נכנסת לפורום, כי ידעתי מתי הוא נכנס בבוקר ורציתי להכנס אחריו
ולראות שהוא כבר כתב תגובה.
הוא מצידו הקפיד לספק את הסחורה.

השמנה היא לא רק סך הקילוגרמים שאת סוחבת על עצמך, היא בעיקר
הבושה. הבושה כשאת יושבת במטוס עם חגורת הארכה. הבושה כשאת
הולכת ברחוב וכשאת עומדת וכשאת צוחקת. כי "מה פתאום את צוחקת?
הסתכלת על עצמך במראה הבוקר?" אבל הבושה מול קהל היא קטנה
לעומת הבושה של אחד על אחד. הבושה שמישהו יסתכל עלייך בלי
בגדים, שלא לדבר בכלל על זה שמישהו ייגע בך. היו בנושא הזה כמה
שיחות בפורום. על זה שדווקא אנחנו כנשים עם עודף משקל זקוקות
למסאג' תקופתי כדי לשחרר את כל המתחים שנובעים מהעודף שאנחנו
סוחבות על עצמנו כל היום וכמה שאנחנו לא מסוגלות בכלל לדמיין
את עצמנו שוכבות שם מתחת לסדין בלי יכולת להסתיר את הבטן
המשתפלת, את הירכיים עם סימני השפשוף התמידיים. את סימני
המתיחה במותניים ובבטן. את פצעוני ההזעה שלא מתרפאים. כל אחת
ומה שהכי מפריע לה בעצמה. ואז עוד לתת למישהו להרים את הסדין
ולגעת בנו ולטפל בנו.

הבת שלי עוד לא שמנה, אבל יש לה אמא שמנה.
לי הייתה אמא שמנה וזה הספיק לי כדי להפוך מילדה רגילה,
למתבגרת עגלגלה, למבוגרת שמנה שמתביישת לתת למישהו לגעת ולטפל
בה. כשהתלבטתי מה לעשות לה ליום הולדת ארבע עשרה, אחת הבנות
בפורום הציעה לי לקחת אותה לטיפול עיסוי לפני שהיא מפתחת בעיות
בדימוי העצמי.
בניגוד לחששות שלי, היא דווקא מאוד התלהבה. היא אמרה שאף אחת
מהחברות שלה לא קיבלה עיסוי כמתנת יום הולדת ושזה רעיון נפלא.
משהו בהתלהבות שלה עשה לי חשק ולרגע אפילו קינאתי בה שהיא
הולכת להתפנק ואני לא. אבל אז דמיינתי את עצמי שוכבת שם על
המיטה, חשופה למבטים של איזו מטפלת ניו-אייג'ית רזה שחיה על
גזר ומיץ נבט חיטה. והבושה חזרה ושטפה לי את כל הקינאה
וההתלהבות.

למצוא מטפלת בעיסוי זה כמו להכנס לאחווה סודית. מטפלים גברים
יש כמו גרביים משומשות. אבל איזו אמא שפויה תשלח ילדה בת ארבע
עשרה לעיסוי אצל מטפל גבר? אפילו אם את נמצאת מאחורי הדלת
ולמטפל יש המלצות מכאן ועד רעננה? גם מעסות אין בעיה למצוא.
העיתונים מלאים מודעות במדורי העיסוי. הבעיה היא שרוב המעסות
האלו פונות לקהל מאוד מסויים וכנראה שגם לעיסוי של חלקים מאוד
ספציפיים של הקהל המאוד מסויים.
אפילו המודעות שמציינות "ללא מין" הן יותר על משקל של קפה ללא
קפאין.
אז פתחתי את האינטרנט וחיפשתי. קיבלתי כאב ראש מכמות התורות,
השיטות והשמות המוזרים של כל העיסויים והטיפולים הניו אייג'יים
שיש היום. הרמתי כמה טלפונים, אבל מסתבר שהמטפלות הרציניות לא
מקבלות אנשים מהרחוב. אתה צריך להכיר מישהו שימליץ עליך או
לפחות מישהו שמכיר מישהו שימליץ עליך. ככה זה כשיש כל כך הרבה
סוטים בחוץ. אנשים רגילים שבסך הכל רוצים עיסוי פשוט, צריכים
להביא תעודת יושר והמלצות כאילו שהם באם לראיון עבודה.
אז התייאשתי.

לפני שבוע פגשתי לקפה חברה שלי שהיא גם מורה. בדרך כלל לא יוצא
לנו להפגש בצהריים כי היא בבית הספר. אבל בתקופת החגים היא
בחופש ובמקרה היא הייתה ליד מקום העבודה שלי והתקשרה. אז ירדתי
לקפה. מסתבר שמורות הן חזק בקטע של טיפולים אלטרנטיביים ולמרות
שהחברה שלי לא מסוגלת בכלל לחשוב על מישהו שיגע בה, היא מכירה
מורה אחרת שמכירה מטפלת בעיסוי. אז התקשרתי.

הסתבר שמטפלות הופכות לחברות הכי נחמדות שלך כשהן שומעות את
המשפט "סוזי שלחה אותי".



לארכימדס יש צדדים מוזרים. הוא תמיד אומר שהבעיה איתנו השמנים
זה שאנחנו חושבים שהבעיה היא במה שאנחנו מכניסים לפה וכל הזמן
אנחנו מודדים כמה קלוריות יש במה שנכנס לנו לפה. כמה פחממות,
כמה חלבונים, כמה שומן. אבל הגוף של כל אחד הוא שונה. כל גוף
עושה אחרת עם האוכל שנותנים לו. לכן, על פי ארכימדס, מה שחשוב
זה לבדוק את מה שיוצא החוצה.
הוא תמיד צוחק שאם הוא יכתוב אי פעם ספר, יקראו לו "חרא
דיאטה". מה שבאמת מוזר בכל הסיפור, זה כשהוא מסביר את
התיאוריות המוזרות שלו פתאום זה נראה הגיוני והרבה פחות מגעיל
מאיך שזה נשמע בהתחלה.

בזמנו היינו כולנו מכורים לתוכנית לרדת בגדול. ערב אחד בשבוע,
הפורום היה משתתק לשעה וחצי ואחרי שהפרק הסתיים כולנו היינו
נכנסים כדי לנתח את הפרק. לבכות על מי שעפה. לרדת על כל
הפוליטיקה המלוכלכת במשחק ובעיקר לקטר כמה שוב בילמסנו מול
הטלויזיה. בסוף העונה הסתבר שיוסי השמן הפך להיות יוסי הרזה
ושהוא מתחרה בריצה למרחקים ארוכים.
כולנו אכלנו את הלב וחצי מהמקרר בגמר כשיוסי לא זכה. ארכימדס
שם תמונה של יוסי במכנסי ריצה במקום תמונת המשתמש שלו והתחיל
לרוץ.

"בעיות הדימוי העצמי שלנו לא קשורות ישירות למשקל. זה לא שאם
נרד עשרה קילו הדימוי העצמי שלנו יעלה בעשרה קילו וכשנהיה רזים
בעיות הדימוי העצמי שלנו יעלמו. אנחנו נאחזים בשומן שלנו כי
בסתר ליבנו אנחנו מאמינים שהוא חלק מההגדרה העצמית שלנו. אנחנו
ממציאים תיאוריות שאנשים שמנים הם טובי לב ואנשים רזים הם רעים
ואז בתת המודע אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו אנשים טובים בגלל
שאנחנו שמנים. אז מה זה אומר, שאם נוריד במשקל נשתנה ונהפוך
לאנשים רעים?"

כמובן שבזמנו המילים שלו עוררו הרבה מאוד התנגדות. חלק מהבנות
הלכו אפילו רחוק יותר וכתבו לו שהוא שונא שמנים והעלו את
ההשערה שהוא בכלל לא שמן כמו שהוא מציג את עצמו. למשך תקופה
מסויימת הוא הפסיק לכתוב בפורום והקשר היחיד שהיה לי איתו היה
דרך הודעות פרטיות.

בהודעות הפרטיות הרגשתי שאני מתקרבת אליו. באינטימיות שנוצרה
יכולנו לשוחח על חלומות. להתוודות על דברים אסורים שאכלנו.
אפילו לפלרטט קצת בין המשפטים והמילים ולדבר קצת על הפנטזיות
הקטנות שלנו.

ובאמת מה רע לפנטז? שיש גבר מסתורי בשם ארכימדס. שלא מנסה
להכניס אותי למיטה אבל גם לא חושב שאני מפלצת בגלל שאני שמנה.
מה רע לפנטז שאם הוא לא היה נשוי הוא היה בא פעם לשתות קפה.
שהיינו מדברים פעם אחת בארבע עיניים. והוא היה גנטלמן אמיתי
ואני כבר לא הייתי כל כך שמנה. מה רע? באמת מה רע לפנטז?

אבל אחרי שבועיים הוא חזר והתחיל ולכתוב הודעות בפורום ולאט
לאט ההודעות הפרטיות ביננו התמעטו כי שוב הרגשתי שהוא של כולן
ולא רק שלי.

"אתמול קניתי מכנסי ריצה אמיתיים בפעם הראשונה" כתב ארכימדס
בפורום, "המכנסיים הקצרים שהייתי רץ איתם התחילו ליפול ממני
תוך כדי ריצה"

"אני אוהב את ריח הזיעה של אחרי הריצה" כתב ארכימדס כשהוא מפרט
את השפעות הפעילות הגופנית על ניחוחות הזיעה במאמר ארוך ומושקע
שזכה להנעץ והצטרף לספריית המאמרים שלו.

"עוד חצי קילו ירידה השבוע", "עוד קילו ירידה החודש" הוא
דיווח. ועם הירידה בקילוגרמים שלו הרגשתי כאילו שהוא רץ ואני
מאחוריו מנסה להשיג אותו אבל לא מצליחה. שוב לבד. מאחור. והוא
כותב ויורד, רץ וכותב, יורד ומתרחק.

הוא לא באמת התרחק. זו אני שהרגשתי דחוייה. לא ראויה. מתעבת את
החברות שלי שהמשיכו לפלרטט איתו, לא מבינות שהוא כבר מזמן לא
בליגה שלנו. שגברים במשקל שלו לא באמת מעוניינים בנשים במשקל
שלנו. כעסתי עליו. כעסתי על עצמי. כעסתי על החברות שלי. עליו
שהוא הצליח, על עצמי שאני נשארת מאחור ועל הבנות מהפורום שנראה
כאילו כל זה לא מזיז להן.

פעם כתבתי לו מתחתית היאוש "אם הייתה לי תמונה שלך, הייתי שמה
אותה שתשמש לי השראה, כמו ששמת את התמונה של יוסי וירדת. אבל
אין לי. אז אני ממשיכה לעשות שקע בספה."

"באיזה צבע נעלי ההתעמלות שלך?" הוא שאל, כאילו מתעלם ממה
שכתבתי לו. אומר לי ללא מילים את מה שלא הסכמתי להגיד לעצמי כל
כך הרבה זמן.

רק למחרת בערב יכולתי לענות לו אחרי שמצאתי אותן בקופסה מעל
הארון מאחורי שמיכות החורף.
"בגוון משתנה של סגול ולבן"

"שלי שחורות. ברוכה הבאה למועדון הכושר הגופני "



הסעתי את שני, הבת שלי, לטיפול העיסוי שלה. מנסה להרגיע את
עצמי כאילו שאני הולכת להיות על מיטת העיסוי במקומה. ציפיתי
לבית הרבה יותר רוחני, אבל חוץ מפעמון רוח בכניסה לא היה שום
דבר יוצא דופן שיעיד על הבית כבית של מטפלת בעיסוי. לרגע חשבתי
שטעיתי ונכנסתי לבית הלא נכון, אבל שני כבר דפקה בדלת.

- "הקדמנו קצת" התנצלתי כשהמטפלת, לבושה בחולצה לבנה ושרוואל
פתחה את הדלת.

- "כנראה שהייתם צריכים להקדים" חייכה המטפלת כשהיא מצביעה
למעלה, כמו אומרת "הכל מאלוהים". "אני רונית" היא הציגה את
עצמה ולקחה את שני בידה, מובילה אותה פנימה ואני אחריהן.

- "תרצי משהו לשתות?" היא שאלה אותי כשנכנסנו לסלון.
הטלויזיה דלקה ועל אחת הספות ישב הבן שלה, שקוע בדמויות
המצויירות שהתרוצצו על המסך. מתעלם ממני.

- "לא תודה, אני בסדר" עניתי. אבל היא כבר הכניסה את שני לחדר
הטיפולים. הסתכלתי סביבי. סלון מינימליסטי. כמה תמונות, פסל
אחד על המזנון ליד הטלויזיה, שולחן, ספות, ילד, מחשב נייד.
"כמה שאני מתגעגעת לפורום" חשבתי לעצמי. הסתכלתי על המחשב
הנייד הסגור. אני חושבת שגם הוא התעלם ממני.

מהמטבח שמעתי קולות של ירקות נחתכים. רק עכשיו נזכרתי
שכשנכנסנו ראיתי גבר שעמד במטבח וברך אותנו לשלום. מרוב לחץ לא
עניתי לו. עכשיו כבר מאוחר מדי להגיד שלום.
שמעתי אותו ממשיך לחתוך את הירקות. ריח קל של עגבניות
ומלפפונים הגיע מהמטבח. אחריו ריח של בצל ושמן זית. לא יכולתי
לראות מה הוא מכין, אבל יכולתי להריח. יכולתי לדמיין.
בטלויזיה המשיכו להתרוצץ הדמויות המצויירות. מהמטבח המשיכו
להגיע ריחות חדשים ואני תקועה על הספה.

עצמתי את העיניים ופינטזתי על קוביות עגבניה אדומות שנופלות
בהילוך איטי על ערמה של קוביות מלפפון ומתדרדרות באיטיות במורד
הערמה. פינטזתי על קערת סלט ששטה בסערה בין הגלים הגדולים,
ובקצה הגבעה של הסלט עומד רב החובל עם טלסקופ, מסתכל לאופק.
פינטזתי על...

"בוא, עולים לישון" אמר לפתע קול לידי. פקחתי את עיניי מופתעת
וראיתי את הגבר רוכן אל הספה שלידי ומרים את הילד, מערסל אותו
כשהוא נושא אותו אל חדר השינה. "את יכולה להחליף ערוץ" הוא
חייך אלי ואז הוסיף " ...אם את רוצה". הוא ראה אותי מעיפה מבט
על המחשב הנייד. "אישתי מכורה למשחקים בפייסבוק" הוא חייך. את
יכולה להכנס, רק אל תסגרי לה את החלונות הפתוחים.

הוא המשיך ונכנס עם הילד לחדר הילדים. יכולתי לשמוע אותם
מדברים ואחר כך הוא התחיל להקריא לו סיפור. פתחתי את המחשב
ופתחתי חלון חדש בדפדפן. אצלי על המחשב יש קישור ישיר לפורום,
כאן הייתי צריכה לחפש אותו בגוגל. כי את הכתובת האמיתית אני
כבר לא זוכרת בעל-פה.

המסך המוכר הופיע ולכמה שניות עוד חיפשתי את התיבה כדי להקליד
את שם המשתמש והסיסמה.
במקומם הופיעו השורות
ברוך הבא, ארכימדס
הודעות חדשות: 3


בהיתי במסך. הודעות חדשות: 3. השורה לכדה את המבט שלי. לא
משנה לאן הסתכלתי, העיניים שלי חזרו אל המספר בכותרת העמוד.
הודעות חדשות שלוש. מחדר הילדים שמעתי את הסיפור מוקרא בטונים
שקטים. ושוב קפצה לי השורה על המסך. הודעות חדשות שלוש. ברוך
הבא ארכימדס.

לפתוח או לא לפתוח? שוטטתי עם העכבר באיטיות על המסך. צופה
בסמן הופך לאצבע. צופה בו משתנה חזרה לחץ. ושוב לאצבע. חץ.
אצבע. חץ.

סגרתי את החלון של הפורום. סגרתי את המחשב והנחתי אותו חזרה על
הספה. חיפשתי משהו שירגיע אותי. משהו למקד בו את תשומת הלב
שלי. משהו שיפסיק את רכבת המחשבות.

ליד דלת הכניסה עמדו זוג נעלי התעמלות שחורות.
נשענתי אחורה. עוצמת עיניים. מקשיבה לארכימדס מקריא סיפור לבן
שלו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חכם אחד אמר:
"אנשים הורגים
צפרדעים סתם,
והם לוקחות את
זה ברצינות"


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/1/11 16:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי חכים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה