תחילת 2006. אני הולך ברגל ליד שיכון ל' בתל-אביב, בדרך לשדה
דב. התקופה היא חורף, ודי קריר בחוץ - אבל אני כבר מתחיל
להזיע. השארתי את האוטו בחניה של אחת השכונות, ועכשיו אני סוחב
עליי תיק גב צבאי גדול דחוס עד אפס מקום, מלא בכביסה מלוכלכת.
ביד אני מחזיק תיק מסמכים מלא בספרים וניירות, ביד השנייה -
תרמיל. כבד לי, אבל אני אוהב את זה.

אני מגיע לשער של השדה, מראה את החוגר שלי ונזכר בשמחה שאני
צריך להחליף אותו בקרוב - לפני כמה ימים נכנסתי לקבע. את הטקס
הקבוע של הביטחון אני עושה על אוטומט:"מהלימודים", "אני, לבד",
"איתי", "לא, שום דבר", "כן, אני מבין", "תודה". אני מגיע
לדלפקים של ישראייר, עושה צ'ק אין, שולח את תיק הגב ומתיישב
בכיסאות ההמתנה. מימיני נמצא הקיוסק המצ'וקמק של השדה. לא, אני
לא רעב, אני לא צמא. אני רק קצת עייף, כי לא כל כך ישנתי
בלילה. שוב פעם ישבתי ער עד 2 בלילה: כתבתי, חשבתי, והעברתי את
הזמן בהרהורים. חוסר השינה לא עזר לריכוז שלי היום בבוקר,
בלימודים. דווקא היה קורס לא רע. המממ, אולי אני אתחיל לפתור
את שיעורי הבית, הם דווקא נשמעו די מעניינים.

אני פותח את התרמיל שלי ומוציא את נגן המוזיקה החדש שההורים
קנו לי ליום ההולדת. לכולם יש iPod, אבל אני מרוצה מהמכשיר
הפשוט שלי - הוא ליווה אותי בלא מעט ריצות לאחרונה, ואינפקטד
מאשרום גורמים לרגליים שלי להמשיך לזוז, גם כשהראש מבקש לעצור.
אני שם את האוזניות עמוק באוזניים ולוחץ על Play: מעולה, אני
מת על ה-Other Side שלהם. אני פותח את תיק המסמכים ומוציא
חוברות של מתמטיקה בדידה ואת שיעורי הבית. האמת היא שאני די
מרשים את עצמי - לא חשבתי שאי פעם אהפוך לסטודנט "ההוא": חרוץ
כזה, משקיע. הייתי בכל ההרצאות, עשיתי את כל שיעורי הבית בזמן
ואפילו הגשתי תרגילי בונוס. אין, בקצב הזה שלוש השנים שנותרו
יעברו ממש מהר.

אני מתחיל לקרוא את שיעורי הבית, ואפילו מתחיל לשרטט על דף כמה
רעיונות שיש לי, פתרונות אפשריים וכל מיני הרהורים. תוך כדי,
אני מסתכל על האנשים שנכנסים לשדה. הנה חייל מחרוב, והנה אחת
שהייתה איתי בשכבה שלובשת מדי מג"ב. והנה נכנסת מישהי חמודה,
רגע - היא בת 30+ ויש לה ילד. לא משנה. וואו. פתאום נכנסת
מישהי מעניינת. היא לובשת חולצה צהובה וג'ינס, השיער שלה פזור.
יש לה חיוך יפה. היא מדברת עם המאבטח ליד מכונת השיקוף ומתקדמת
לבידוק. מעניין לאיפה היא טסה... שאלה מפגרת, אילת. מעניין אם
היא אילתית... היא לא מוכרת לי.

תקופה לא קלה עוברת עליי. כבר הרבה זמן שלא הייתי עם מישהי
שבאמת עניינה אותי. יש מישהי בצבא שאני לא מפסיק לחשוב עליה,
למרות שכולם אומרים לי שאני בכלל לא מכיר אותה. הם צודקים, אני
מניח, אבל זה לא משנה. גם זה שיש לה חבר לא משנה. גם העובדה
שאף פעם לא יקרה שום דבר, ואני יודע את זה. אני פשוט צריך
מישהי - כל אחת - להפנות את הרגש שלי כלפיה. אני לא יכול לחיות
בלי להרגיש...

וואו! רגע, מה קרה הרגע? לא שמתי לב, אבל הבחורה המעניינת
סיימה לדבר עם אנשי הבידוק והתיישבה, ממש מולי. אני מסתכל
עליה, דרך משקפי השמש ששכחתי להוריד, בלי שתשים לב. היא ממש
יפה... מלחיץ. היא מוציאה ספר מהתיק ובדיוק אז הפלאפון שלה
מתחיל לצלצל. המממ. לאט לאט, בלי שמישהו שם לב (כאילו שלמישהו
אכפת), אני מחליש את הווליום של נגן המוזיקה שלי ומאזין לשיחה
שלה. נשמע כאילו היא מדברת עם איזו חברה שלה. היא מצחקקת. היא
צוחקת על הבחורה בצד השני של הקו. היא משחקת בשיער תוך כדי.
היא בסדר, באמת.

מבטים מצטלבים. קשה לי להוריד את המבט - אני רגיל להשאיר את
המבט נעול. אבל... אני לא מצליח. בשנייה האחרונה אני מסיט את
המבט שלי, כאילו כלום לא קרה. איזה עיניים מהפנטות יש לבחורה
הזאת. זה לא הוגן. טוב, מה אני עושה עכשיו? אני הרי לא כל כך
מוצלח בלהכיר בנות ככה, משום מקום. כן, בדרך כלל כשאני מכיר
מישהי - אני יודע איך לדבר איתה. כן, יש לי ניסיון, ואני לא
אמור לפחד. אבל... היא כל כך חמודה. על מה אני אדבר איתה? מה
יש לנו במשותף בכלל? ומה אם היא תייבש אותי? מה אם יש לה חבר?
איך אני בכלל אגש אליה, מה אני אומר? ואיך אני אעשה את זה כשכל
הזקנים שיושבים לידי בוהים בה? זה יהיה פשוט מוזר. אולי עדיף
פשוט לוותר. גם ככה אין הרבה סיכוי שמשהו באמת יקרה.

שיחת הטלפון הסתיימה, והיפהפיה שמה את הפלאפון בתוך התיק שלה.
הנה ההזדמנות שלי. רגע, רגע, רגע, אבל... לא!! אל תחשוב, פשוט
אל תחשוב. חוק 2 השניות. תקוף!

בלי לשים לב בכלל, אני מוצא את עצמי מוריד את האוזניות ושואל
אותה:
"היי, אפשר לשאול אותך מה את קוראת?"
היא מסתכלת עליי. אני מנחש לעצמי מה עובר לה בראש: מה הוא רוצה
ממני? זה עוד מישהו שמנסה להתחיל איתי? אוי, אין לי כוח, אני
רק רוצה שקט. שיעזוב אותי. הזקן שיושב מימיני מסתכל עליי במבט
מופתע מהצד. אני מרגיש את הדם מתחיל לזרום יותר מהר ומפחד
להסמיק.
להפתעתי, היא עונה:
"סתם, ספר לא מעניין במיוחד. למה?"
"הממ, בלי סיבה. רק קיוויתי שאת קוראת משהו קצת יותר מעניין
ממה שאני קורא."
"מה אתה קורא?"
"אה. סתם, משהו ללימודים. שיעורי בית. משהו עם לוגיקה."
"וואללה. כמו בפסיכומטרי?"
"הממ, כן, נראה לי. עשיתי את הפסיכומטרי די מזמן. את יודעת, כל
מיני אם A אז B, אז לא B אז לא A.. כאלה. מקווה שהבנת." אני
מחייך.
"כן כן.. עשיתי את הפסיכומטרי לא מזמן. דווקא אהבתי את החלק
הזה."
"מגניב! אני גם די אוהב את זה.. יש קורסים די מזעזעים בתואר
הזה, וזו נקודת אור."
"מה אתה לומד?"
"מדעי המחשב."
"אהה! תכנות וכאלה?"
"לא, לא בדיוק. יש בזה גם תכנות, אבל זה בעיקר כל מיני שטויות
מתמטיות. אבל אני מתכנת ביום יום."
"אתה עובד בהיי-טק?"
"לא בדיוק. אני עדיין בצבא. ממר"מניק, מכירה?"
"כן. מגניב. אני גם למדתי קצת תכנות בתיכון - סי פלוס פלוס
וכאלה."
"מה את אומרת. ואהבת את זה?"
"לא במיוחד. זאת אומרת, זה היה בסדר, אבל לא יודעת, לא התחברתי
לגמרי."
"כן.. זה לא לכל אחד. אני יכול להבין למה - זה די קר כזה, לוקח
זמן עד שרואים את היופי שבזה."
"אולי. לא יודעת."
"אז מה את בעצם רוצה ללמוד?"
"לא יודעת. אולי ביו-טכנולוגיה. על זה אני חושבת, כרגע."
"וואו.. זה קשה. אני חושב שזה כולל גם מדעי המחשב, כולל תכנות,
אבל גם המון ביולוגיה וקורסים הנדסיים."
"כן.. אני יודעת. לא בטוחה שזה אני, אבל אני צריכה לבדוק את זה
- לדעת קצת יותר. אני יותר אוהבת את הקטע הביולוגי."

אני מסתכל עליה. היא חמודה להפליא, עם גומות החן הללו.. נמאס
לי להרים את הקול.
"טוב, נמאס לי קצת לצעוק. אני אעבור לשבת על ידך".
"אוקי."
היא מזיזה את התיק שלה, ואני עובר לשבת עם הגב לשער של השדה,
מימינה.

"אז אמרת שאת אוהבת ביולוגיה?מגניב. אני גם אוהב את זה מאוד,
לפעמים אני מצטער שאני לא לומד את זה בעצמי. אבא שלי ביולוג
ימי, דרך אגב."
"מגניב!!"
"כן, בדרך כלל אנשים מתלהבים מזה. 'רופא דגים', סיינפלד
והכל."
"אז רגע, בגלל זה אתה טס לאילת? אבא שלך עובד שם?"
"כן! תפיסה מהירה יש לך. הוא עובד שם. במכון לביולוגיה ימית.
חקר ימים ואגמים.
טוב, איך תכירי בעצם. את לא אילתית, נכון?"
"לא, אבל אני גרה שם כרגע. תגיד, למה אתה עם משקפים שמש? תוריד
אותן!"

אני שם את משקפי השמש על הראש ומסתכל לה בעיניים. נחמד לראות
את עצמי משתקף בהן.
"אה, כן.. אז את גרה באילת. מועדפת?"
"לא בדיוק. אני בודקת בטחונית שם, בשדה באילת. אני טסה לשם
עכשיו."
"וואללה.. זו עבודה טובה?"
"זה בסדר. יש לנו תנאים לא רעים, הם משלמים לי על הדירה והכל.
זו רק עבודה זמנית, בכל אופן."
"אז רגע, את באילת רוב הזמן?"
"כן.. לפעמים אני נוסעת להורים בקריית-שמונה, אבל בדרך כלל אני
שם. אני גרה עם חבר שלי. זאת אומרת, גרתי איתו."
"אהה. יש לך חבר. כמובן!"
"אה... כן."
"סתם סתם. טוב, אוקי. אהממ. אז רגע, אמרת ביו-טכנולוגיה. אבל
אמרת שאת לא מתחברת לתכנות וכל זה. אז למה בעצם?"
"לא יודעת, סתם. זה נשמע כמו מקצוע טוב לעתיד, כולם אומרים,
כאילו. מה אני אלמד אם לא משהו כזה?"
"למה שלא תלמדי משהו שמעניין אותך?"
"אבל אין שום דבר מסויים שממש מעניין אותי."
"את יודעת מה אני ממש רוצה ללמוד? פילוסופיה."
"כן, גם את זה למדתי בתיכון, קצת. יותר אהבתי מסי פלוס
פלוס..."
"מה את אומרת. אחלה תיכון היה לך... אז אהבת את זה, את
אומרת?"
"כן.. קאנט ושופנהאואר, ניטשה וחברים."
"אני מת על ניטשה! בדיוק ניסיתי לקרוא, בפעם השלישית, את 'כה
אמר זרתוסטרא' וויתרתי. כל כך קשה לקרוא את זה!"
"ניסיתי לקרוא את זה פעם. אני מבינה על מה אתה מדבר."
"אז יאללה, לכי ללמוד פילוסופיה."
"דווקא הייתי שמחה, אבל לא יודעת."
"מה?"
"אי אפשר לעשות מזה כסף. ואין לי הרבה כסף - בשביל זה אני
עובדת. אני צריכה לחסוך כדי לממן את התואר."
"המממ.. אבל לא כדאי ללמוד משהו שיעשה לך נעים בנשמה?"
"כן, אבל גם כדאי שהוא יעשה לי נעים בחשבון הבנק.. ומה אפשר
לעשות עם תואר בפילוסופיה?"
"טוב, את צודקת.. אבל חבל לי שתתבזבזי. אני אשלם."
"מה?"
"כן! אני חושב שהעולם צריך עוד סטודנטים לפילוסופיה, ועדיף
סטודנטיות. עליי. זאת אומרת, אם את מסיימת תואר בפילוסופיה -
אני מחזיר לך את כל הכסף."
היא מסתכלת עליי וצוחקת את הצחוק שלה. איזה כיף.
"סבבה, יש מצב."
"את בדרך לאילת עכשיו?"
"כן."
"בטח החבר יאסוף אותך מהשדה."
"אה, לא לא. הוא בסין כרגע."
"סין?! באמת?"
"כן. הוא טס לפני כמה שבועות. אני אמורה להצטרף אליו
בפברואר."
"וואו! מדליק! אני מת לטוס בעצמי.. דרום אמריקה וכאלה. סין
נשמע אדיר! לכמה זמן?"
"3 חודשים. אולי יותר, נראה. אני מחכה לזה כבר.. מתגעגעת
אליו."
"וואו.. סין. לא חשבתי על זה אף פעם. מפחיד. אבל נשמע
מעניין."
"כן. התחלתי לקרוא על זה, אני כבר רוצה לטוס כבר. התחלתי לעשות
את כל החיסונים."
"צריך לעשות חיסונים?"
"כן, איזה 4 חיסונים. באסה, אני לא אוהבת מחטים. אבל מה לעשות,
יש שם המון מחלות."

פתאום הרמקול של שדה התעופה מיילל את קולה של דיילת הקרקע:
"נוסעי ישראייר של טיסה מספר 452 לאילת של השעה 12:30 מתבקשים
לעלות למטוס דרך שער יציאה מספר 2. תודה וטיסה נעימה."

שיט, זה אני. אבל אני נהנה מהשיחה, לא בא לי ללכת. לא הולך.
אני אחכה קצת.
"זה לא אתה?"
אוי, היא עלתה על זה. טוב, עכשיו אני חייב ללכת.
"אהם, כן. באמת כדאי שאני אלך לשער. אז רגע, לא אמרתי לי איך
קוראים לך. אני אלון."
אני מושיט את ידי לעברה, ללחיצת יד. היא לוקחת את ידי. איזו יד
רכה וחמה. אני מחייך קצת, מבפנים.
"אני קרן. נעים מאוד."
"היי קרן. נחמד להכיר אותך."
"גם אותך."
"טוב, אולי עוד ניפגש באילת מתישהו..."
"כן, אולי. אני אשמח."
"טוב, אז אני אלך."
"אוקי. טיסה נעימה!"

בלאט. אני מתחיל לארוז את הדברים שלי. היא קמה מהכיסא ומתקדמת
לכיוון חבורת אנשים, חלקם בודקים בטחוניים, שעומדים במעגל ליד
דלפקי הקבלה ומדברים ביניהם. אחד מהם מחייך אליה וזז הצידה,
נותן לה מקום. אחר שם לה יד על הכתף. אוף.

אני שם את התרמיל על הכתפיים, לוקח את תיק המסמכים ומתקדם
לכיוון שער יציאה מספר 2, כמו נוסע הישראייר הטוב שאני. פתאום
אני עוצר, מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון קרן.

מה אני עושה?

"היי, קרן?"
"אה! כן, אלון. מה...?"
"שומעת.. היה לי ממש נחמד לדבר איתך, והייתי שמח אם באמת נוכל
להיפגש באילת - ולא נשאיר את זה ליד המקרה. אני יודע שיש לך
חבר, אז ברור שאני לא מתחיל איתך."
"אהה... טוב, אוקי. סבבה. אתה יודע שיש לי חבר."
היא רושמת לי את המספר שלה בפלאפון. יש!!!

"טוב, אני חייב לעלות לטיסה. נדבר."
"ביי."

איזה כיף! כן, יש לה חבר. אבל, אז מה? היא אחלה של בחורה, שווה
להכיר אותה ולו רק כי נחמד איתה. חוץ מזה, אף פעם אתה לא יודע
מה יקרה. החיים הם כמו אבטיח - קשה לדעת אם הם רקובים מבפנים.
או משהו.

אני מראה את החוגר שלי לבודקת הבטחונית ויוצא דרך שער יציאה 2.
אני מחייך אליה כמו שלא חייכתי אל בודקת בטחונית אף פעם.