יושבת פה סתם כך די רגועה
פעם ראשונה יושבת וחושבת
באופן די רגוע שמזכיר לי
ימים מלפני משהו כמו
11 שנים. ימים טובים

כשהייתי ילדה בת ארבע בגינה
תמימה, חמודה, נטולת צרות.
לא ידעתי להעריך את זה אז
הדבר הכי קשה היה לקום בבוקר לגן.

לאט לאט עם הגיל התחילו להיערם
עוד ועוד צרות שאנ'לא יודעת
אפילו מאיפה באו. אימא כבר לא סומכת
אני מאוהבת, אני משקרת, כי אסור לי
אימא פוחדת אימא כבר לא מכירה אותי
משהו כמו שבע שנים! אימא לא עצרה לשנייה!

היא חושבת שהיא מכירה אותי
אבל היא אומרת שמרוב שקרים
כבר לא רואים אותי, כבר לא מכירים אותי.
היא אומרת שהיא כבר לא יודעת
אם היא מכירה אותי... ברור שהיא לא!

אני לא מאשימה באמת שלא
אבל אימא כבר שבע שנים שאין לך זמן!
אין לך זמן להכיר אותי! את כל כך עסוקה.
לימודים, עבודה ואני באמת שמחה בשבילך!
ואני גאה בך כי אני יודעת שטוב לך!

אבל אם תעצרי שנייה, ואם תחשבי
שכן אני הבת שלך! שבתוך תוכך
את כן מכירה אותי את חייבת להכיר אותי
כי יצאתי כמוך, ואני יודעת שאת יודעת את זה
בקטעים שלהם את דואגת יצאתי כמוך!
זאת הסיבה להגנה האובססיבית הזאת
ממזג האוויר, מבנים, משקרים, מחוסר תשומת לב.

אני יודעת שאת פוחדת
אני יודעת שאת לא רוצה שאסבול.
אבל אימא זה החיים! אני צוברת ניסיון!
נכון זה יכול לכאוב. אבל לאט, לאט
אני מתחשלת, אני מתחזקת לקראת החיים.
אני לומדת כי יום אחד אני אעזוב את הבית
ואת לא תהיי שם כדי לשמור עליי!
ולא יהיה מה שישמור עליי

כי הניסיון לא לימד אותי!
כי את לא נתת לי ללמוד
כי את לא נתת לי לסבול
בגלל שפחדת, פשוט פחדת
שהשריטות שתיווצרנה תהיינה עמוקות מדי,
בלתי ניתנות לריפוי. אימא כל דבר ניתן לריפוי
וכמו שאת אומרת מטעויות לומדים!
אז פשוט תני לי לטעות את הטעויות שלי!
תני לי ללמוד בדרך הקשה.
בדרך שכולם לומדים!
תני לי ללמוד דרך החיים...