את השעות אני לוגם לאט
מול פסי רכבת, שאולי כבר
לא עוברת עליהם שום
רכבת
אני בוחן מילים מדוללות
בטרפנטין, שקים של
חול סופגים את ה
בדידות
(לעיתים אני נכנע לתסריט
כמו גיבור הוליוודי מפוקפק)
כוכב כחול נוצץ מעליי, שבעתי
לילות, הלוואי והשמש לא תשקע
פה
(הפחד מהבקרים הפך אותי
סכיזופרני מזדקן אבל עדיין שובר
מילים כמו שפעם)
עורבים מנקרים בבטני?
(על קיר של בית ציירו סוסים
הם דוהרים, לא הכל
שומם פה, כנראה)
(אני כותב במקום לנשום, נושם במקום לכתוב
לפעמים נראה כי כל מה שנשאר התערבל לי -
מציאות לא ברורה עם דמיון לא סביר
הייתי מכניס גם אותך לתוך הסוגריים האלו, אבל
אין בי את הכוח לסגור
|
