אני זוכרת איך בקיץ ישבתי על הכסא הזה, ליד המסך הזה, כשכל
החלונות של הבית היו פתוחים לרווחה ונטפתי לחות ועשן סיגריות.
היה את זה שאהבתי, שחלק איתי את המרחב, שהאזין איתי לצלילי
המחשב המקרטע וליטף את פניי החושבות והמזיעות.
היינו מתקלחים יחד במקלחת הזוגית שלי, שזמינה כל כך לאורגיות
תחת ברז מים שמבקש שנחסוך ממנו את אנחות האורגזמה.
במראה, השתקפה בבואתנו והרוח דרך ארבעה כיוונים שונים, הייתה
מזמזמת בסמיכות טמפרטורה של קיץ. הייתה שמש מעל ראשינו והיא
הפכה אותי נינוחה או חסרת מנוחה לפרקים. כוסות על כוסות נערמו
על מתקן הייבוש וגם אנחנו נטפנו אגלים של עונג.
זה שאהבתי היה שותה סודה בטעם אפרסק ומצית לעצמו עוד סיגריה
מגולגלת, בוהה בעשן הסמיך שבינינו מחייך אליי העסוקה שאהבה כל
כך להצחיק. ועוד לפני שהתרגלתי ולפני שהסתגלתי ולפני שנגמרה
העונה, הוא קם והלך והשאיר אחריו חלל של חלונות סגורים.
כל השירים שאני כותבת מאז, מנסים לדמות חוויה שנמוגה ומתקשים
לעכל את הצינה הזו שמשתרבבת דרך החריצים והסדקים של הקירות
שמסביב. כבר לא רע לי ולא נורא לי, פשוט אני לא מזיעה יותר ולא
מעשנת אל חלונות פתוחים שמסנוורים לי את המצב-רוח.
רוח הפלרטוט שורה עליי בחורף זה ומבעד לאשנב הסגור מזמזמת איתי
מנגינה חדשה.