מזג האוויר ביום חמישי האחרון של חודש דצמבר היה מושלם - מעונן
חלקית בלשון החזאים. בחוץ היה קר מספיק בשביל לא לרצות לצאת
מהבית אחרי יום עבודה קשה בחברה למטרת רווח, אך בלי הגשם שמאלץ
לסגור את כל החלונות ולהישאר חנוק מעשן של חפיסת מאלבורו אדום
שזה עתה נפתחה, ולקראת השינה כבר לא אמור להישאר ממנה ולו בדל
בודד.

החלטתי לאכול משהו קטן שלא יעמיס על הבטן יותר מדי ואז להתקשר
אל אדם ולהודיע לו שהצטננתי ואני לא יכול לבוא. אחרי יום עבודה
של אלוהים יודע כמה שיחות טלפון, שמכל אחת מהן נשמעו רק צעקות
מסוג "איפה הכסף המגיע לי?" באמת שלא היה לי כוח לראות אף אחד,
במיוחד לא את האנשים שאני לא יודע מה האות הראשונה של שמם. אז
החלטתי להתחמק.

הרגשה נעימה של שקט מהשבוע המסריח שעבר עליי , הרגשה שהייתה
אמורה להימשך לתוך סוף שבוע של "עיין ערך: אהבה", התחלפה
בהרגשה גועלית אף יותר, הרגשה של אשמה. כבר למעלה משנה אני
מנסה להתחיל לקרוא את הספר וכל פעם צץ משהו אחר. הפעם זה יום
ההולדת המטופש הזה. אבל מילא יום הולדת, כאלה יש כל שנה, הערב
הזה הוא גם מסיבת הפרידה מחבר שנוסע לחו"ל והשד יודע מתי
יחזור. אז אחרי רבע ארוחה, כוס קפה שחור חזק ושתי סיגריות
מצוצות עד הסוף, כך שהבדלים החליפו את הצבע שלהם מחום לשרוף,
במקום לקחת ספר ולשכוח מהכול - התקלחתי, זרקתי לתיק חפיסת
סיגריות נוספת ובקבוק ג'ק דניאלס וזחלתי ללא רצון אל החבר
מהצבא שעוד חודש עף מפה לזמן בלתי מוגבל.

כמו כל השבוע המחורבן הזה, גם הפעם הפורטונה לא שכחה אותי -
דווקא כשהגעתי אליו פרצה הסערה שכל כך לא רציתי והשאירה אותי
חנוק עד היום.