מחשבות מהבילות
מטשטשות את הצרצר
(למדתי להפקיד את מצפוני ביד ישות קטנה ולא אחראית
אפשר גם לקרוא לה לב)
הוא מדבר לעצמו
פונה מתלונן
ומתחרט
ושורט
לך אין צרצר כי
אתה בעצמך ישות די גדולה ולא אחראית
למדת להתגלגל כמו אבנים מהר
בלי לחשוב איך תתנפץ
ואת מי
מצד שני אולי
זאת הפעם היחידה בכל סיפור חיי
שנכתב לו
(איפה נכתבים הסיפורים)
שכשאפצע מבפנים
אולי יקום בי משהו
אולי אבין כבר איפה הארכיון של
סיפורי החיים
אלה שמרגישים דרמטיים כששומעים מוזיקה באוטובוס
נסחטים כמו מלל של סרט
יקום משהו וילך
ישות קטנה ונפלאה
ותמיד אפשר לסדר הכל בהודאה מפוברקת
שאני פשוט קצת עייפה
ואולי לפני מחזור
והמחשבות הן מאובנים פזורים של הורמונים
כמו אבקה של אופטלגין
ושוב הצרצר של הצרצר של הצרצר
כי בעצם מה זה האוטובוס הזה אם לא איזה
פלא אידיוטי של האנושות
בו אני זזה עם מדים מנקודה חיפה לנקודה תל אביב
פעמיים ביום וחושבת מחשבות
ורושמת אותן בפרהסיה אנונימית.