אני לא וירטואלית
ומתקיימת על ממד הזמן
אישה מאחורי חלון מאבן
והיא כולה בשר ודם
הגוזלים פרחו חלפו אלי הדרך
הצאצאים על נתיבם הנצו שי
אני בבוקר מים לציפורים נותנת
על אדן החלון ואלו הם חיי
וכשאלך אני גם כן כולי תקווה
שמישהו אחר ישקה אותן
ויימצאו עוד כמה שכאלה בני מיני
צנועים ואלמונים, ילדי הזמן.
והם יאמרו לי: "הרגעי, ליאורה,
את לא לבד, רק שאנחנו מסתירים,
את הזהב בלב נטיב לשמור ממך
ורק בלילה נעשה, באין רואים,
המקודשים שפעלו באור
תמימים היו שנסקלו באבנים,
אל תדאגי ליאורה, אל תצטערי,
גם כשתלכי ישירו עוד הציפורים."
וזהו שיר תמים ללא יומרות
אני לא וירטואלית, רק בשר ודם
כמוני לבבות יש עוד מיליון,
בסגור בית החזה, ללא חלון.
האזינו לפעימה.
|
