הנה עכשיו אל מול מסך הטלוויזיה
הוא לא ידע להתאבד
ביקש רחמים מאלוהים גדול
ריחף על פני פנים מזוהמים
שיכרון חושים, רגע לצעוד
ירח בוער בתפארת מדבר
לא היה לו זמן, גם אם היה לו
והוא נפל לרגליך, והוא היה זוחל
מסביב רוח וגשם, וזה קיץ וזה חורף
ושמיים בוערים תפארת מדבר
שמיי תכלת מסמיקים לאט
הימים הוא אמר, לא נגמרים
גם כששמים נקודה ופסיק
המטוס ממריא, החלליות מחוררות המראה
מרחב פתוח אל תוך תפארת יקום נשמה
אז הזמן רץ והרגליים קרות
פצעים בנפש, פצעים במוח
כיווץ בלון נפוח
את לא ידעת מה אני מרגיש
כל הזמנים שהייתי מרגיש ולא מרגיש
אותך ואת הזמן, ומה שידעת,
ולא ידעתי
עם הזמן אמרת זה נגמר
עם הזמן אמרת וצדקת
הם בוערים באש כחולה כל האצבעונים הקטנים
מסלסלים עשן ברוח קרה, מפזמים ריח ישן
בסלסילת הפירות עקרב צורח
בצד הדרך אבק
הם השקו אותו שיכרון, אמרת
הם טבלו אותו במי-הקרח שלך
יקומים נגוזים ממש מול העיניים
דברים הולכים לאיבוד, רגל וכפליים
זרמים תת-קרקעיים מנוקזים ומתאדים
וב-ריח שנשאר הקירות חסומים
אז לא נותר לי דבר ואין לי שיר
לשיר לך ולי בלילות הגשם הגדולים
כשאני ואת הולכים לפנות-בוקר לקנות סיגריות
ועל הכביש רצות התאונות
דם ניתז לחיים, שפתיים בקועות
זרמי דם שיטפון בצד דרך,
לא רחוק מהבית
והיא בוכה, יש לה על מה
כל מה שהיא כבר עשתה
והיא נאנחת בקולות מתוך המיטה
אין לה רגע מנוחה
היא פותחת אשנב לקיר חסום
ולא מבינה מה חסם ואיך עוברים
וכל הילדים צועקים עליה מהרחובות
מטומטמת זקנה, תראי מה עשית
מה עשית ממך
היא כאילו לא שומעת
היא שומעת הכול
אצבעות מאשימות בחושך
להבים מבריקים באור ניאון
את הדם שלך נשתה
ואת הבשר שלך נצלה
והדמעות זורמות לה על לחיים
מנידה ראשה בחוסר סימן
על ראשה ילדים קטנים ערמומיים
וריח של בצל ושום כתושים
כי לאן הלכתם ולמה לא באתם
השארתם את אימא שלכם לבד
הם השאירו סימן בכפר הנוער
מטילים תפוחי-אדמה לתוך הגחלים
ורוח עוברת על השעורה
רגליים חשופות של נערה יחפה
מטילה ראש אחור, צוחקת
צוחקת על עצמה, צוחקת על בדיחה.