האישה התעוררה בתוך ענן האבק. לא ניתן היה לראות דבר. בפה מלא
חול היא ניסתה לצעוק את שם ביתה. הגרון הצרוב לא השמיע קול.
שיעול עז תקף אותה, שיעול שלא ניתן להפסיקו. היא התחילה לזחול
על ארבע, בתוך האבק הקמחי, בעיניים לא רואות דבר, בתוך הסמיכות
של האוויר. ובינתיים, בתוך הראש החל תהליך של שיחזור הסדר
הכרונולוגי: שקית הקרטון, בה נתקלה, הזכירה לה את חולצת הג'ינס
שקנתה לביתה. ועתה נתמלאה חרדה, שכן הבת, שהייתה עימה, אינה
עימה עכשיו. היא החלה לצרוח בקול שבור ומלא אבק, את שם ביתה,
והניעה ידיה בתנועה מעגלית, בתקווה שתיתקל בה באפלה הקמחית
סביב. ואז שמעה חירחור. כשהיא פורסת ידיים לצדדים ומגששת
בזהירות, היא הבחינה בנעל. שוב פרצה קריאה מגרונה הצרוב. הפעם
נשמעה גניחה. היא התיישבה בזהירות, זיהתה את הנערה ושתיהן,
נאנחות ומחרחרות נשענו גב אל גב, מנסות להתאושש ולהבין מה
קרה.
"מה זה, אימא? מה קרה לנו?"
"אני לא יודעת! אין לי שום מושג!".
הייתה שתיקה.
שתיהן, עיניהן סומות ומסונוורות לחלוטין, גיששו בידיים מושטות,
לעבר כתמי האור הצהבהבים.
"אני לא רואה כלום!", אמרה האישה.
"גם אני לא! יש לי כאילו אבק על העיניים!", ענתה הנערה. ואחר
כך הוסיפה: "מה בעצם קרה? איפה כולם? היה פיגוע? למה לא שומעים
אמבולנסים? למה לא שומעים אנשים או סתם רעש?"
"גם אני לא מבינה למה יש שקט כזה".
"אני מתחילה להיזכר..!", אמרה הילדה לאט.
האימא אמרה: "התיק שלי הלך לאיבוד! אין לי אפילו משהו לנקות את
העיניים".
הנערה אמרה: "איבדתי את הנעליים! אני רק עם גרביים!".
"בואי נקום ונלך", אמרה האימא.
הן נתנו יד זו לזו, קמו בזהירות והחלו ללכת בגרירת רגליים.
ראשה של האימא נתקל בדופן ברזל, היא השמיעה צעקת כאב. אחר כך
שתיהן מיששו את אשר לפניהן.
"זה נראה לי כמו דלת של מעלית", אמרה האימא.
"עכשיו אני נזכרת", אמרה הילדה לאט, "היינו בתוך המעלית והיה
בום עצום. ונפלנו".
"איך הגענו לכאן?", שאלה האימא.
"אולי", אמרה הנערה, "אולי המנוע של המעלית התקלקל ובגלל זה
נפלנו?".
אחר כך המשיכה: "תראי! הדלת עקומה, כאילו היא עשויה מנייר!".
"יתכן", אמרה האימא, "מזל שלא קרה לנו שום דבר". ואחרי שתיקה
אמרה: "בואי נחכה קצת, עד שהאבק ישקע. שנוכל לראות איך יוצאים
מכאן".
שתיהן נרדמו.
אחרי מספר שעות התעוררה הנערה: "אימא! מתחיל להיות מאוחר! בואי
נחפש את הדרך החוצה".
האבק הצהוב שקע ברובו והפך לשכבה קמחית רכה.
האימא והנערה גיששו את דרכן, לאורך הקירות, לאחר מספר צעדים
זיהו פתח בקיר. בגרירת רגליים מצאו כי גרם מדרגות מוליך למעלה.

"אימא!", קראה הנערה היחפה, "המדרגות חמות!".
האימא מיששה ואישרה: "נכון! מוזר מאוד!".
הן התחילו לעלות בזהירות. המדרגות התפתלו סביב פיר המעלית.
"אני מתפלאת", אמרה האימא, "שאין כאן תאורת חירום!".
הן המשיכו לעלות. בהדרגה חשו שאבקת הקמח הלבנה מתחלפת בחומר
אחר, עם ריח שרוף.
"אנחנו עולות ומטפסות עוד ועוד ובעצם לא הגענו עדיין לשום מקום
נורמאלי. לא שומעים שום קולות של מכוניות או אנשים".
הן הגיעו לדלת ברזל של מיקלט. לאחר דחיפה מאומצת של שתיהן הדלת
נפתחה. אור צהבהב הבהב והטיל צלליות על הקיר מאחריהן.
"זה מריח כמו שריפה!", אמרה האימא.
"אימא תראי!", אמרה הנערה, "הקירות כאן שחורים ושרופים".
בצאתן החוצה נעצרו בבהלה.
"מה זה, אימא?".
"אני לא יודעת לאן הגענו. הכול כאן שרוף והרוס ועדיין עולה
עשן".
הן עמדו, המומות. הנוף סביב, עם תחילת הזריחה, היה צהבהב עד
האופק. גלי אבנים, קירות בצהוב, להבות קטנות בתוך הריסות, זפת
מותכת ונוזלית שקפאה והקפיאה מכוניות מעוכות. עמודי חשמל שקרסו
ונתעקמו. הגג העגול של משרד הביטחון היה מונח כמעט בשלמותו על
שיירת מכוניות בכביש השקוע בחזית הקניון. חוץ מתפרחות עשן לא
נראתה תנועה כלשהי. באיילון נראו מאות מכוניות, מוערמות זו על
זו, מעוכות, כביכול היו צעצועים של ילד מפונק.
האימא התנשפה בבהלה.
"תסבירי לי מה אנחנו רואות! מה זה? איפה כולם?"
הנערה לא ענתה.
הן התיישבו על קרטון מפוייח, מלא במעילי-רוח, וניסו להסביר
לעצמן את המראה.
"בואי, אימא, נעשה קצת סדר בראש: היינו בקניון. קנינו ג'ינס
בשבילי ואחר כך מטפחת ראש שחורה בשביל האזכרה לאבא. ואחר כך
ירדנו במעלית..."
"בואי נלך הביתה", אמרה האימא.
"אימא! לפי מה שאנחנו רואות סביב, לא בטוח שהבית קיים!".
"מה את מדברת שטויות? בואי נלך!".
הן התחילו לעשות דרכן על גלי האבנים.
כאשר נחלצו, הוציאה הנערה את הסלולרי.
"אין קליטה! זה לא עובד!", דיווחה לאימא.
בדרכן חלפו על חנות לדברי חשמל. הנערה עצרה והחלה לחטט בערימת
הסחורות המפוייחת.
"אני מחפשת רדיו טרנזיסטור מוגן מים. אלה הכי אמינים!".
לאחר שמצאה, היה עליה לשוב ולהפוך קרטונים כדי למצוא סוללות.
הרדיו לא השמיע דבר
לבד מציפצופים חדגוניים. כשרצתה להשליך אותו, אמרה האימא:
"לא! אל תזרקי! אולי רק כאן זה לא קולט. תשמרי אותו!".
כשירדו מגלי האבנים ורסיסי הזכוכית, עלתה כבר השמש. עתה עמדו
על המסילה המעוקמת, בתחתית האיילון. שתיהן הלכו, כפופות
ושחוחות וניכר בהן שאינן קולטות את המציאות סביבן.
בשמיים עמדה עננה צמרית ארוכה, בתבנית בננה, עם שוליים צהובים.
והיה בצבע הלימוני הזה מין איום.
"אנחנו הולכות צפונה או דרומה?", שאלה האימא.
"צפונה!", ענתה הנערה בטון החלטי.
"איך את יודעת?"
"את רואה את הבית המשונה של האדריכל ההוא? הוא נהייה לגמרי
קווץ'. אבל מכאן אני יודעת את הכיוון".
והייתה דממה סביב. רק הרוטור הקרוע של המסוק המעוך למטה,
התנדנד בתוך רוח האבק הצהבהב, בקירקוש מונוטוני. האימא, אישה
דעתנית, חיפשה בעיניה דרך לרדת מגלי האבנים החרוכות המצהיבות.
עיניה לכדו את שלט הפרסומת הענק, שרק לאחרונה בלט באורכו על כל
עשרות הקומות.
"אנחנו נתגלץ' על השלט הזה למטה!", אמרה וכבר החליקה והגיעה
למטה צהובה מן האבק הצהבהב. היא שפשפה את ירכיה שנכוו מן
החיכוך בשלט.
"בואי!", קראה לביתה, "זה לא מסוכן!".
הנערה היססה מעט ואחר אזרה אומץ וגלשה גם היא. חוט התגית של
מכון וויצמן, על המותן, נמתח וכמעט כרת את אצבעותיה והיא הגיבה
בצעקה: "אימל'ה!".
למטה עצרה והתבוננה מבועתת בהרס סביב וניסתה להבין מה קרה בזמן
שהמעלית התמוטטה וקברה את שתיהן בפיר, במרתף הבניין.
"זה לא יכול להיות פיגוע!", אמרה האימא, "אין צפירות של
אמבולנסים. אין בכלל אנשים. אין גם שום קולות ורעשים".
"נחכה כאן", הציעה הנערה, "בטח בסוף יגיעו אמבולנסים או
מכבי-אש".
"לדעתי זה סתם בזבוז זמן!", הצהירה האימא.
הן התחילו ללכת בין גלי האבנים. לאחר זמן החלו לחוש צריבה
בעיניים.
"אנחנו צריכות למצוא מים, כדי לשטוף את האבק הצהוב
מהעיניים!.זה כנראה משהו כימי וזה שורף!".
המראות סביב, הבלבול וחוסר הידיעה, יחד עם ההבנה שהתרחש אסון,
אסון לא ברור, כל אלה הותירו את שתיהן בהלם ותחושת אובדן.
הן התיישבו על פס המסילה.
האימא, עם ראשה בין ברכיה, אמרה: "משהו לא מסתדר לי בראש!".
"גם לי!", השיבה הבת.
"אני צמאה!", לחשה האימא לאחר שהתאוששה מעט.
היא קמה והמשיכה ללכת כשהנערה גוררת רגליים אחריה.
הן הגיעו לתחנת הרכבת ההרוסה. היו שם קרונות מעוכים. דרך
החלונות המנופצים נראו  ערימות אבק צהוב. באוויר עמד ריח שצבט
בנחיריים.
שתיהן יצאו מהתחנה והתיישבו על הכביש המומס, המומות.
"אני לא מבינה מה אני רואה!", אמרה הנערה לאט, וכיסתה בידיה את
פניה.
אחרי זמן רב אמרה: "מה זה צריך להיות? קרה איזה אסון המוני?
איך אנחנו לא יודעות על זה שום דבר? חוץ מזה, איפה כולם?"
האימא אמרה: "תעזבי! בואי נחפש משהו לשתות! האוויר החם הזה
מייבש אותנו!".
בקרבת הקופות מצאו את מכונת המשקאות, שלמה.
"יש לך מטבע?", שאלה.
"אין לי כלום! לא ארנק לא כסף ואפילו לא ממחטה!".
"גם לי לא!".
האימא הלכה לעבר ארון החרום האדום. הזכוכית השבורה הקלה עליה
ליטול את הגרזן המונח שם. היא הטיחה את הגרזן במכונת המשקאות
וחזרה והיכתה שוב ושוב. ואז החלו פחיות המשקה לנשור בשורה
ירקרקה.
"שתי!", ציוותה האימא, "ואחר כך תשימי בכיס. אנחנו לא יודעות
מתי שוב תהיה לנו שתייה!".
לאחר הרהור קל, אמרה: "תביטי עלי ותעשי כמוני!".
היא פשטה את המעיל, קשרה את קצות השרוולים ומילאה אותם בפחיות
שתייה. הנערה עקבה אחריה והעמיסה גם היא פחיות שתייה.
הן יצאו מן התחנה ההרוסה והתיישבו על הדשא החרוך בכיכר.
מוניות מעוקמות ושרופות הקיפו את הכיכר. אוטובוסים חרוכים של
"דן", העלו ענני עשן קטנים. האם ובתה סובבו את גבן למראה.
"אימא! מה בעצם קורה?", שאלה הנערה, מבוהלת.
"אין לי שום מושג!", ענתה האימא.
"איפה כולם?", שבה ושאלה הנערה.
"באמת שאין לי תשובה!".
הייתה שתיקה.
"לא שומעים כלום! לא מכוניות ולא צפירות אמבולנסים ולא שום
דבר!".
"חשבתי בהתחלה, שאולי היה איזה אסון המוני. ואז פינו את כולם,
אני לא יודעת לאן. אבל אחרי שאני רואה את המכונית המעוכות
והרכבת ההרוסה והכבישים והבניינים, אני כבר לא יודעת מה
לחשוב!".
"אני לא יודעת מה להגיד!"
אחרי שתיקה, אמרה האימא: "אנחנו לא יכולות להישאר כאן! זה לא
מקדם אותנו! אנחנו צריכות לחשוב על אוכל, מים, בגדים ומקום
לינה!".
"מה עם הבית שלנו? מה עם האוטו שלנו, שהשארנו בחניון בקניון?"
הייתה כבר שעת צהריים. השמש עמדה באמצע השמיים, גדולה וכתומה
מבעד לאבק והאפר שהעכירו את האוויר. סביב נערמו בתי קומות
הרוסים, שמחלקם עלו ענני עשן קטנים. הנוף היה שטוח. רק ערימות
אבנים, שלטים ומכוניות מעוכות. את פארק הירקון קשה היה לזהות:
נותרו שרידי גזעים ולידם ערוץ יבש, צהבהב עם צמחי מים ואצות
נבולות שרופות.
גשר הירקון היה מעוקם ומעוך ומונח על צידו, כמו צעצוע שילד מאס
בו.
הן המשיכו בדרכן וטיפסו אל הגבעה של המוזיאון, שהייתה המקום
הגבוה ביותר בסביבה.
"מתחיל להחשיך", אמרה האישה, "צריך למצוא מקום ללון בו
בלילה".
הנערה אמרה: "אני רואה שכל המבנים הרוסים. רמת-אביב זה גל של
הריסות. לאוניברסיטה אין סימן. אין זכר לכל המגדלים של העיר.
הארובות של רידינג נעלמו. הכול שטוח. זה לא יכול להיות פיגוע.
בינתיים אנחנו אפילו לא יודעות איפה יש אנשים חיים. אפילו
ציפורים אני לא רואה. לא שומעים קולות או צלילים".
"אימא! אני לא מבינה מה היה: פיגוע, מלחמה, רעידת אדמה, או
איזה אסון אחר. אבל אני לא רוצה לראות גופות ובתים הרוסים
ומכוניות שרופות. בואי נחפש מקום לסגור את העיניים ולישון. לא
איכפת לי איפה. בבוקר נקום ונראה שזה היה חלום רע!".
הן שוטטו בחורבות המוזיאון בחיפוש אחר מקלט לשינה. הן מצאו
שהמבנה השקוע של 'אדם ועמלו', נותר על כנו, כמעט בשלמותו.
"כאן נוכל לנוח ולישון, עד למחרת", אמרה האישה.
הן התכרבלו, זו לצד זו, במחצלות שהסירו מן התצוגה על הקיר.
"מחר בבוקר, נראה אילו כלים מן התצוגה, כאן במוזיאון, יכולים
להועיל לנו".
"חזרנו לתקופת האדם הקדמון", אמרה הנערה.
הן ישנו שינה טרופה.
בבוקר מוקדם, לפני הזריחה, קמו השתיים בעיניים מגורות, אל נוף
עטוף ערפילים צהובים. בים מרחוק התנדנדו גלים בצהוב אפור. העיר
כולה נראתה כשדה עצום של גלי אבנים, הריסות, פסי מתכת ונצנוץ
שברי זכוכית. לא נראתה ציפור. לא נשמעה נביחת כלב, רק משבי רוח
צהבהבה.
"כל העצים והירק, נעלמו לחלוטין", אמרה הנערה.
"גם הציפורים, אני חושבת", אמרה האימא, והוסיפה: "גם לא ראיתי
חתול או כלב. כלום!".
"זה מה שנקרא: הנוף הפתוח", אמרה הנערה בסרקסטיות.
רוח קלה נשבה מן הים והחווירה  מעט את הצוהב.
"אני לא מסוגלת לחשוב!", אמרה האימא, "מה עם כל המשפחה,
הקרובים, החברים, השכנים...".
"ומה קורה בערים אחרות? ואיפה אפשר לפגוש עוד אנשים? ומה צריך
לעשות?"
הייתה שתיקה.
זמן רב היו השתיים שקועות בהרהורים.
"אימא!", אמרה הנערה, "אני מתה מרעב!".
"אני לא יודעת איך ניתן להשיג אוכל", ענתה האימא במבוכה. אחר
כך הוסיפה: "בואי ננסה לראות אם יש איזה אוכל בהריסות של מסעדת
המוזיאון".
ואכן, המקררים של המסעדה היו אמנם מעוכים ופתוחים, ובתוכם,
בתוך מיכלים וסירים לא נמצא דבר, מלבד אבקה צהובה. מאחור, בתוך
הריסות המחסן נמצאו קופסאות שימורים.
"הנה האוצר שלנו!", אמרה הנערה בשמחה.
"מה השמחה?", שאלה האם.
"אני לא יודעת מה בעצם קרה, אבל אם זו מגיפה, או משהו שפגע בכל
האורגניזמים, אז לפחות מזון משומר וסגור בתוך קופסא, כנראה לא
נפגע".
הבת, כימאית במקצועה, חיפשה ומצאה בקבוקים שבורים. היא נטלה
שתי תחתיות, שייפה בזהירות את חודי הזכוכית על אבני מדרכה ואז
הפכה אותם זה אל זה ומילאה אותן מים. עתה היה בידה מעין
מיקרוסקופ מאולתר. היא גרפה וערמה מעט מן האבק הצהוב.
"אימא, אל תסתירי לי את האור", אמרה.
"מה כל הסיפור הזה?", שאלה האימא.
"אני מנסה לאלתר כלי שיעזור לי לפענח את העניין של האבק הצהוב.
זה הרי לא נורמאלי, הכמויות האלה בכל מקום!".
אחרי זמן מה והרבה ניסיונות, התייאשה.
כשהרעב הציק כבר בעוצמה, שבו השתיים אל חורבות מסעדת המוזיאון.
כיוון שלא מצאו פותחן, השתמשו בסכין, כדי לפתוח קופסאות
שימורים.
הן התיישבו בצל ונרדמו.
בבוקר האוויר היה כמעט נקי. השמש זרחה גדולה וצהובה.
"הייתי מוכנה לשלם בשביל להתרחץ ולהתרענן!", אמרה האימא.
"מה את מציעה שנעשה עכשיו, אימא?", שאלה הנערה, "להישאר כאן עד
שמישהו יגיע, או להתחיל לחפש אנשים?"
האימא שקעה בהרהורים.
"לפני שנחליט, רק תגידי מה את חושבת בלב? מה קרה כאן? הרי את
מדענית!"
הנערה היססה.
אחר כך נאנחה ואמרה: "אני לא יודעת. המסקנה שלי היא, שהחומרים
האורגניים, הפכו לאבק!  האם רק כאן? האם בכל הארץ?  בכל העולם?
על זה אין לי תשובה!".
היה שקט. ענני אבק צהבהב ריחפו ברוח הקלה.
"נתחיל ללכת!", אמרה האימא בטון החלטי.
"לא חשוב לאן, העיקר קדימה!".


15.11.2009