משונה עולמו של שחקן. רגע בוכה ורגע צוחק - והכל כה אמיתי. ומן
הנשמה. ללא כחל וסרק - וללא כל ספק - ישירות מעמקי הלב. ומולו
קהל התיאטרון, או מצלמות וצלמים. ואנשי תאורה. ובמאים וניצבים.
ועולם שלם ואמיתי, שאיננו קשור לעניין כלל. והשחקן בשלו - באי
בודד. חי ונושם את הדמות לעורה נכנס. ותוהה אתה - בעומדך מולו
עכשיו. עם תום המופע. בחיים האמיתיים. והוא כה כן ברגשותיו
ובדבריו. מי בעצם האדם שמולך. המציאות? השחקן? ואולי הוא עצמו
כבר אינו יודע להבחין בגבול שבין החיים האמיתיים לאלו שבדמיון.
ובעצם, אולי הדמיון הוא האמת?

למה הדבר דומה? לאותו ידיד שמצא מאוד חן בעיניי, ונעשינו חברים
קרובים. לא נבון במיוחד היה, ולא עם מיומנות כלשהי שתגרום לו
לצאת דופן משאר ידידי. סגולה אחת ויחידה היתה לו שנשאה חן
בעיני וייתרה אותו משאר האדם: אישיותו הנוחה, חיוכו הלבבי
ואהבת האדם שבו. תכונות נעלות אלו, בהן התברך במידה יתרה -
העלו אותו מבחינתי לדרגת אחד מהקרובים בידידי. אלא מאי? באחד
הימים, בשיחת חולין, הסתבר שהבחור מצוי בטיפולו של רופא פלוני.
והתמחותו של אותו רופא הינה פסיכיאטריה - מדע הנפש. ומסתבר
שידידי היקר הינו מיסודו דכאוני באישיותו, וכל שמחת חייו ואהבת
האדם שלו הינם תוצר של תרופות הנרשמות לו מדי חודש בחודשו
במינון מדויק. ואם כך - למה ניתנה אהבת הנפש שלי? לידיד?
לתרופה? האם הוא אכן קרוב לליבי - או שמא כל כולו אשליה? והרי
הוא יציב באישיותו הקסומה גם אם מדובר בתוצר מפואר של פלאי
תורת התרופות. והרי הוא אמיתי. ואני מדבר איתו מדי יום,
ותגובותיו כה נבונות ואהודות. ובכל זאת - אמנם התרופה מדברת
מגרונו - וממוחו - אך הגרון והמוח שלו הם. ועד היום תוהה אני
בתעתועים אלו. מופלאות דרכי הרפואה. כל עוד מתערבת היא בגוף -
השפעתה נהירה. אך בהתערבותה בנפש האדם - חודר מדע הרפואה
לרבדים העמוקים ביותר שלנו - והגבול בינינו לבין ה"אח הגדול",
המדע החיצון, נעשה כה שביר וכה גבולי. ממש כאותו שחקן מופלא,
או פוליטיקאי מקצועי (ויש המשלבים את המקצועות) - שלעולם אינך
יודע אם לבטוח בהם גם ברגעיהם האמיתיים ביותר.