באלף תשע מאות תשעים וארבע אני בת עשר,
אחי בן שלוש וחצי, אחותי בת כמה חודשים,
סבא שלי בן חמישים ושמונה וגוסס במהירות מתעתעת.
במרפסת ביתו החדש הוא מספר לי לעתים
סיפורי מלחמה איומים מהיבשת ההיא, זו שעזב,
שעוד יחדרו במרוצת השנים לחלומותיי.

זה קיץ ובואנוס איירס בוערת.
אני יושבת מול הטלוויזיה הפתוחה ומתבוננת בשקט.  
אתה מתיישב לידי ומכבה את הטלוויזיה, לוקח את ידי.
דמעות ניגרות בשטף על הצוואר הכהה שלך. אני בת
עשר וזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך בוכה. אתה בן
שלושים וחמש ורוצה לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים,
אומר שאני הדבר הטוב ביותר שעשית בחיים הקודמים שלך,
בתך היחידה.

אני שותקת.
חוט קטן של נדודים עובר בינך ובין סבי,
פוצע את ידיי הפשוטות,
נמתח ומתארך.

25/01/10