[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








באלף תשע מאות תשעים וארבע אני בת עשר,
אחי בן שלוש וחצי, אחותי בת כמה חודשים,
סבא שלי בן חמישים ושמונה וגוסס במהירות מתעתעת.
במרפסת ביתו החדש הוא מספר לי לעתים
סיפורי מלחמה איומים מהיבשת ההיא, זו שעזב,
שעוד יחדרו במרוצת השנים לחלומותיי.

זה קיץ ובואנוס איירס בוערת.
אני יושבת מול הטלוויזיה הפתוחה ומתבוננת בשקט.  
אתה מתיישב לידי ומכבה את הטלוויזיה, לוקח את ידי.
דמעות ניגרות בשטף על הצוואר הכהה שלך. אני בת
עשר וזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך בוכה. אתה בן
שלושים וחמש ורוצה לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים,
אומר שאני הדבר הטוב ביותר שעשית בחיים הקודמים שלך,
בתך היחידה.

אני שותקת.
חוט קטן של נדודים עובר בינך ובין סבי,
פוצע את ידיי הפשוטות,
נמתח ומתארך.

25/01/10







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מבחינתי,
ההתעללות הכי
גדולה היא לקרוא
לילד שלך
"אוראל".



כאילו, מה שם
החיבה שלו?


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/10 18:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה אגם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה