המלמד ב"חיידער" לימד אותי אותיות גדולות וקטנות
מן התורה.
המורה ב"יסודי" הסביר לי פסוקים ופרקים
מן המקרא.
ב"בר-אילן" הרצו לי על פרשנים, מדרשים ומחקרים
לגבי התנ"ך.

ואמא שלי,
שבציפורניה גרדה מן העולם
מעט שיירי מציאות
לחיים שלי,
לא לימדה.
היא לא ידעה ללמד, גם לא להרצות.
אבל רק ממנה
למדתי, ממהותה ספגתי:
להסתכל, לברך,
לייחל ולהתפלל.

להסתכל אל העולם
בעיניים פקוחות, באוזניים קשובות
ובלב רגיש.

ואת הפרחים, את העצים ואת הציפורים;
את האור ואת היפה שאני קולט;
ואת בני האדם שאני חש
את הכל לברך.

ולא להתעלם מן הכואב, מהצורב ומהמזויף
שאותו צריך לשאת, לעתים גם לסבול
ואותו תמיד להוקיע
ואת חוסנו  להחליש ובמקורו לפגוע.
ובכל-זאת, לא להפסיק
לאהוב,
ולהמשיך ולייחל.

ולהתפלל
שכוח יהיה בי
להמשיך להאמין, גם להגשים
שכל אדם, כמו שכתוב וכמו שראוי שיהיה:
"בצלם אלהים [...] זכר ונקבה ברא אתם".
כי אדם אני.

וכך, מאמע יקרה,
אני מסתכל, ומברך,
ומייחל
שכל אלה ימשיכו לנבוע בי,
ולא יחדלו מלהאיר את דרכי:
אני מתפלל,
מתפלל אני.