שמיים כחולים בגוון אחיד. גלי הים מתנפצים על הסלעים, והיא
יושבת על החוף - בוהה במבט אטום. עיניה עיני עגל.
גל ענק מתנפץ ונוגע ברגליה והיא בכלל לא מרגישה.
עולמה נקרע ממנה.
היא יצאה בבוקר קיצי זה לעשן סיגריה על החוף.
אתמול בלילה הם שוב שכבו והיא לא הגיעה לסיפוקה, ודמעות של
תסכול הציפו את פניה כעבור שעה של התאוששות.
בועה מקיפה אותה - בועה של זכוכית עבה, מלוכלכת, שרואים דרכה
במטושטש את העולם. היא מושיטה יד לגעת, מנסה להתקרב ולא
מצליחה, חסומה.
היא נכנסת לתוך הים - עמוק ועמוק יותר, עד לגובה החזה. מים
מציפים אותה והיא לא מצליחה להרגיש, לא מצליחה להיות חלק
מהזרם, מתנועתו של העולם. היא נכנסת עמוק יותר, ונותנת למים
להיכנס לה לפה ולנחיריים, לשרוף לה את העיניים, נותנת לגלים
להתיש את גופה. מנסה להתעורר, לרצות, להילחם, אבל גופה אינו
נענה לצעקתה הנואשת. גופה המותש קורס, מתפורר, מוותר - והזרם
סוחף אותה אל המעמקים.