לא הסתכלתי ככה על גבר כמעט חמש שנים
כששאלת את המבט שלי
ממוקדת
טובעת בך, איכשהו, קרה לי.
אני שבורה מדי  בשבילך,
יש בי יותר מדי זויות חדות

כבר  אלפי ימים אני נודדת בתוך עצמי
לא מוצאת מנוחה ולא מכירה בעייפות המתגברת
ועכשיו  כשהאופק כמעט נראה, והמסע נהיה מסוכן
פתאום הופעת לי בלי אזהרה ויש לי חשק ליפול לידיים שלך ולהפסיק

דרך תלאות המסע הזה מפחידה אותי המנוחה
אני לא יכולה לתת לאף אחד לתפוס אותי, אם אפול אפול
תתפוס אותי?
אני שבורה מדי  כדי לתת לך ,

וגם אם אהיה טובה אליך, וגם אם אחשוב שלרגע עצרתי
קול יקרא לי פנימה ואשאר בלעדייך.
עצם הציפייה למה שתהפוך להיות בעיני אומרת לי לברוח מהר
היא אמרה לי שאני כבויה ואתה מעיר איזה ניצוץ של רגש
שאני חונקת יום יום, נותן לו לצאת. וכל יום אני מקווה למי
שיעיר אותי שוב,
אבל למה עכשיו? כשהזויות חדות, כשאני בדיוק מדביקה את עצמי
חזרה,
למקום. מרוב צלקות אני כבר לא זוכרת מי אני רוצה להיות,
רק למה אני הופכת, וטוב לי איתה, העתידית. היא בדרך, תכף פה
רק לא כרגע.
ואחרי כמה פעמים  שנשברים כבר אין טעם לתקן, קונים חדש
אם תשבור אותי,