|
היא יושבת לבד על ספסל ברחוב
מקווה למצוא בנוף את התשובה
למה כואב, ומתי זה יעזוב,
ולמה היא לא מצליחה לבדה
האם תשמח שוב
ותמצא שוב טעם ב-לשמוח
היא יושבת שם אבל רוצה לקום
ולברוח
ושוב תחושת חוסר טעם מחלישה את רגליה
ושוב היא מפנטזת על אותה ישועה שבחיבוק
היא רוצה לחשוב שמישהו יודע
אבל הכול אצלה מוסתר מאופק וחנוק
מכוסה במעטה ורדרד של קלילות והומור
מרוחק מעין ואוזן זרה
דחוס בתוך כלוב מנותק, מגולגל בתוך צינור
בלי חמצן בלי מפתח בלי בררה
כי אלו אותן מחשבות
שמגיעות כשהיא לבד
ואין שום דבר שיכול להשתיק אותן
ואין לי את התשובות
הלוואי והיו
אבל כל מה שנותר לי הוא לשרטט לה דיוקן
לחרוז לה מילים
לצייר לה את הכאב
לנגן לה במסמרים
להלחין לה את הלב
ואם יש לה את כל התשובות
אז למה היא לא מצליחה כבר לקום
ואם לכולם יש מטען
אז למה אצלה זה כמו עוגן קדום
שתוקע אותה
יציבה אומנם
אך בתוך ים סוער
ומתי כבר תצליח להושיט לעצמה יד
להתגבר
ומתי כבר אצליח להושיט לעצמה יד
ולבכות אתה? |
|
|
אי אפשר להתאבד
עם אקמול... טוב
אולי אם מורידים
אותו עם ציאניד
או עשרה ארגזים
של קולה דיאט,
אבל זה לא כדאי
כי קולה דיאט זה
מגעיל... אפשר
למות רק מהטעם.
חזי מ-144 מתנדב
בערן מייעץ
לילדה בת 12 מה
לעשות ומה לא
לעשות ואם כבר
לעשות אז עדיף
בקפיצה כי לפחות
רואים נוף במקום
את הקיא של
עצמך... זה יש
לו כל בוקר
כשהוא מתעורר
ערום בשירותים
של הוועדה
למידרוג. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.