אני עוקב אחר מילים,
בתודעתי.
ברחוב לא מוכר,
פונה שמאלה.
אני כל-כך שונא להיות
הבן-אדם הזה,
שמתרוצץ ככה.


אני מחפש ועדיין
חייב למצוא משהו
בבלאגן העירום הזה.


הגעתי למבצר.
שומר עליו קרנף.


אני רוצה לצאת לסיבוב עם הילדה היפה.


איך אדבר,
כך שלמילותיי תהיה משמעות?
זה הכל אותו הדבר.


תבואי איתי,
נהיה מסכנים ביחד.


במגע יד אקראי
יצרנו אהבה.
והיא חמקה ונפלה
על הרצפה.


הלוואי והייתי יכול
להציל אותה.
היא היתה שם לבד,
יחפה.


רוקד בנשף מסכות.
אין פה אמת
ואני לא חלק מזה.


אני כל-כך רחוק
מהמקום אליו אני
רוצה להגיע.
כל-כך שונה,
ובכל-זאת,
רימו אותי,
אני לא שונה מאף-אחד.


הייתי רוצה
שמישהו יראה את זה.


בסופו של יום אתה לבד.
וזה לא משנה לכמה
אנשים אמרת שלום
במסיבה.


גם האוויר היה ריק.
הם לא נתנו לי
להיות חלק מהעולם
שלהם.
הם, והאוויר
שלהם.
אז לא נשמתי.
יכול להיות שאני
כל-כך טועה?


זה בטוח להגיד-
אני לא מבין את
החוקים של
המשחק הזה.


זו לא החלטה שלי,
להיות האחרון.
תמיד הלכתי
נגד האבדון.


אני לא אותו סוג.
זה באמת
כל-כך נורא?


הייתי צריך להישאר מחוץ
לכאן.
עכשיו זה כבר מאוחר
מדיי.


היה לי מזל של
בריאה נכונה.
מעבר לכך אני כלום.


אלוהים,
זה לחזור לשם.
למה זה טוב?


הם שמעו אותי אומר -
זה לא הוגן.