הלב הזה, הלבן, המשורטט,
הוא כל כך אמיתי, כל כך רחוק,
ועם זאת הכי קרוב שיכול להיות,
אני מרגיש אותו,
כאילו הוא כאן, מתחתי,
חם, הוא בוער ממחום,
אבל כל כך קר,
קור לבן כזה, קור שמאיים,
קור שרוצה לכסות,
לעטוף בשלווה,
ולהניח לו לגווע,
בשקט בשקט,
עטוף בשתיקה המרוחקת הזו,
אותה אחת שנועדה כדי שיפרו אותה,
זה היה ארוך,
וזאת רק ההתחלה,
אבל הלב הזה,
הוא לא יתן להכל להיגמר,לא ככה,
זה נועד להיגמר בצורה הרבה יותר גדולה מזה,
הרבה יותר מוצלחת,
אז הוא מתגבר על הקור,
מתחמם לו לאט, ממיס את השלג לאיטו,
ולפני שהעיניים נפקחות,
הוא כבר שם,
אמיתי כמו השמש בצהריים,
וכאשר העפעפיים נפרדים,
הדמעות כבר בדרך אליו,
מתנפצות אליו,
אולי אפילו מנפצות אותו באופן מסוים,
גורמות לו לתפוח, לגדול, לבכות בעצמו,
אבל הוא רק שואב מהן כוח,
ולפני שהדמעה האחרונה זולגת לה,
הן כבר הופכות לדמעות של אושר.