רגע יוצאים מהבית
ארבע לפנות בוקר ואין פחד
בגדים מרושלים, זקן על הפנים
שני סיגריות אחרונות בקופסה
מכונית עוברת פה ושם
ההליכה איטית, אבל נחושה
רגע להדליק סיגריה, הדרך לא ארוכה
ראש מרגיש קצת טיפש, האוצרות לא נקטפו
לפני תחנת הדלק זורקים סיגריה,
לא לפוצץ את כל המקום
בחורה נאה מביטה בי מעל יד תומכת,
מתוך הקנטינה
אדם שוטף אספלט עם צינור, אני לא לבד
נכנס בשלום רפה, שולף בקבוק קולה,
מבקש עשר נקסט לייט
הם לא רגילים למכור כמות כזאת בבת אחת
יעילה, עוד מעט זה יישבר
שואלת אם אני צריך כוס
"את מעשנת?"
כן רפה, היא רגילה שמתייחסים אליה כמו רובוט
"את רואה, לקום בארבע בבוקר בשביל סיגריות."
הקול שלה הופך טבעי, "אני יודעת, לצע-רי."
אני מסתבך עם השקית והכסף ביד אחת,
והיא מברכת בקול רם יום-טוב או משהו
קול מקנטר וחביב, חסר העמדת פנים
אני חוזר הביתה ומבין -
כל הבלבול שלי רק כי ניסיתי זמן ממושך להפסיק לעשן
זה לא הזמן.