"זה נס!" קראת אליי, ובלעת צחוק. "הם אינטליגנטים! הם ממש
חכמים! גאונים! אני יכול לדבר איתם והם מבינים! אתה לא מבין!
בוא תראה!"
הגעתי אלייך במהירות, וגם הוא הגיע.
"תסתכלו!" אמרת, נרגש כולך, והצבעת על הכדור הצבעוני שטיפחת
באותם זמנים.
"איפה?" שאלתי.
"תסתכל מקרוב". אני והוא הסתכלנו מקרוב. הסתכלנו ממש מקרוב.
כנראה ציפינו שזה יהיה קצת יותר גדול, שבכל הכדור יהיו אולי
ארבעה או חמישה. הם היו אלפים.
"הם ממש קטנים..." הוא אמר.
"למה ציפית? כמובן שהם יהיו קטנים, תראה איפה הם חיים"
"אפילו ביחס לזה הם קטנים..."
"אל תשכח שהם צריכים לשתות מפה כל החיים שלהם, ולאכול את האוכל
הפיצפון הזה..." אמרת והצבעת על מצבור נוזלים כלשהו והרמת
דברים כל כך קטנים שלא הצלחתי לראות מאיפה הוצאת אותם אפילו.
"מה זאת אומרת כל החיים שלהם?" שאלתי.
"באיזשהו שלב הם מתים. זאת אומרת, הם משום מה פשוט מפסיקים."
"מפסיקים מה?" הוא לא הבין.
"הם נשכבים על האדמה, ולא זזים יותר עד שיצורים אחרים אוכלים
את כל הגוף שלהם."
"מה?!" אני והוא היינו המומים. "למה הם עושים את זה?" שאלתי.
"אתה לא יכול להגיד להם לא לעשות את זה?" הוא שאל.
"אני לא חושב שהם עושים את זה בכוונה. זה הגוף הזה שלהם, כל
היצורים פה צריכים להכניס לגוף אוויר ואוכל כדי שהגוף לא
יתקלקל, וגם הם צריכים לא לקבל מכות חזקות ולא לתת ליצורים
אחרים לאכול אותם, ואפילו אם הם עושים את כל זה, בסוף הגוף
הזה, הוא פשוט גווע..."
שלושתנו עמדנו והסתכלנו על היצורים הקטנים וחסרי הסיכוי.
"כולם?" הוא שאל, "אתה רוצה להגיד לי שעוד מעט לא יישארו
יצורים כאלה?"
"יישארו" ענית. "הם משכפלים את עצמם, ואחרי כמה זמן הם מתים."
"הם יודעים שזה יקרה להם?" שאלתי.
"חלק." ענית. "חלק מהחדשים, זאת אומרת. הקופים הלא שעירים
האלה."
"צריך למצוא להם שם" הוא אמר, ושקענו בהרהורים לרגע.
"רגע" אמרתי אחרי כמה דקות. "לא אמרת שהם יודעים לדבר?"
"ברמה מאוד בסיסית, כן. הם מבינים את המילים הפשוטות ואת
המילים התיאורטיות בערך. כל מה שמעבר- לא."
"מספיק בשביל להמציא לעצמם שם, לא?"
"המם..." אמרת והסתכלת עליהם קצת. "מעניין..."

מאז אותו יום, היצורים האלה שבכדור הצבעוני הקטן שבחלל הכדורים
שלך עברו המון. הם למדו לכתוב, הם התחלקו לסוגים שונים שהתנהגו
בצורה שונה, הם שיתפו פעולה, הם נלחמו, הם בנו בניינים, הם
ייצרו נשקים, בנו רכבות ופוצצו אותם, בנו חומות והפילו אותם,
למדו לרפא את עצמם, ולמדו להרוג את עצמם, למדו לייצר אוכל,
למדו לקבור את המתים, למדו להתארגן ולמדו למרוד, למדו לעוף
ולשוט... אבל מה שהיה הכי מעניין, זה שהם למדו עלינו. אנחנו לא
בחרנו להם שם, אבל היו להם כל מני שמות בשבילנו, זאוס, אלוהים,
אללה, ישו. הם בנו לנו פסלים, קראו לנו, ביקשו בקשות, הודו
לנו, שיבחו אותנו, היללו אותנו. האנשים, כמו שרובם קראו לעצמם,
רצו מאוד להתקרב אלינו. הם הבטיחו הבטחות בשמנו והודו לנו
עליהם. הם הודו לנו על דברים שקרו להם, וביקשו דברים אחרים.
כשקרה משהו שהם לא תכננו, הם תהו למה עשינו את זה. כשהם נבהלו
הם קראו לנו. כשהיה להם קשה הם ביקשו עזרה. כשהם היו מבולבלים
הם בקשו מאיתנו הכוונה.
לא ענינו להם. לא באופן אישי כמובן. היו מאות אלפים מהם, והם
דיברו בשפות שונות וביקשו דברים שונים. דברים סותרים, לרוב.
הבקשות הנרגשות ביותר היו כנגד בקשות אחרות. שאנחנו ננצח
במלחמה, שאני אנצח את האיש הזה. ולפעמים גם היו בקשות לדברים
שבכלל לא היו בשליטתנו... תציל אותי. תעשה שהיא תחיה. יכולנו
לשמוע אותם אם הקשבנו, אבל יכולנו לשמוע אחד כל פעם. וגם לא כל
הזמן הקשבנו. אבל זה היה מעניין, וגם אחרים התעניינו, ורצינו
לקחת חלק ב-'חיים' שלהם, שהם כל כך רצו שניקח חלק בהם.

הוא היה זה שהציע את ההתערבות. החוקים: אסור שיראו אותנו. אסור
להשפיע באופן פנימי על המחשבות שלהם. אסור לעשות משהו שיסתור
עובדות מדעיות שהם כבר הוכיחו. אסור לדבר בקול.
מי שמצליח לשנות את סגנון החיים שלהם בצורה הכי דרמטית, בדרכו
שלו, מוכתר למנצח. בהתחלה יכולנו לעשות הרבה. ככל שהמדע שלהם
התקדם, היינו צריכים להיות יותר מסתוריים. ויכולנו לדבר ישירות
עם אנשים מסוימים לבחירתנו. כמובן, היה מספר מעשים מוגבל לכל
אחד בכל פרק זמן. אתה ניסית להפוך אותם לכמה שיותר מאורגנים
ומאוחדים. רצית שיקימו ממשלות, שיבנו אימפריות, ערים, בניינים,
חברות ענק. חשבת שאם תגיד להם שזה מה שאתה רוצה זה יעבוד. איך
צחקנו, אני והוא, כשאמרתי להם שזה גם מה שאני רוצה. כמה הם
שנאו אחד את השני כשכל קבוצה רצתה שכולם יהיו מאוחדים בדרך
שלה.
אני ניסיתי שיתפתחו טכנולוגית כמה שיותר. רציתי שייבנו כלי
רכב, מטוסים, רציתי גם שיצאו מהכדור שלהם ויגיעו לחלל. רציתי
שיבנו מכונות שיעשו בשבילם הכול, ואפילו ימציאו בשבילם דברים
וייבנו אותם בשבילם. הלילות הקרים והחיות הטורפות גרמו להם
להמציא את האש. הממוטות דרבנו אותם להמציא כלי ציד. הסקרנות
עשתה הרבה עבודה בפני עצמה. גם הנוסחאות שנתתי לכמה מהם הקפיצו
אותם קדימה. כמובן שאתה היית חייב להגיד לאחד מהחבר'ה שלך שאני
השטן.
לו הייתה המשימה הכי קשה. הוא בסך הכול רצה שהמוחות שלהם
יפרישו כמה שיותר סרוטונין. שיהיו שמחים, בשפה שלהם. הוא גילה
להם סודות לחיים מאושרים, והם זרקו את האנשים שלו מהחברה. אוי,
כמה שקל היה להרוס לו את הניסיונות.

אבל כל זה היה מזמן. אתה לא יודע אם הם הצליחו כבר להתגבר על
הפערים ביניהם, למחוק את הגבולות ולהפוך לחברה אחת. אני לא
יודע אם הם הגיעו לחלל, והוא, טוב. הוא רגוע כי הוא יודע כמוני
וכמוך שרמת הסרוטונין שלהם כנראה לא עלתה מי יודע מה.
ואולי זה המבחן האמיתי עכשיו, כשאנחנו לא מתערבים להם
בעניינים. לראות למי יש תוצאות ארוכות טווח. אולי זה טוב
שאנחנו לא עושים כלום כדי לדעת מי באמת הצליח איתם יותר. אבל
אנחנו לא נדע, נכון?
אל תסתכל עליי ככה.
אנחנו לא נדע. וכן, זה עדיין מפריע לי. מאות מיליארדי גלקסיות
בחלל שלך, באחת מהן יש כוכב אחד שהצלחת להפוך אותו למעניין.
קשה גם ככה למצוא אותו כשאתה יודע בדיוק איפה הוא. ואתה היית
חייב לסדר מחדש את החדר.