זכריה לרנר עמד בנקודה הגבוהה ביותר על הגבעה היחידה שעוד
נותרה והביט בתהום שנגסה ועיכלה את רוב הנוף. שורות ישרות של
גפנים נמשכו ממדרון הגבעה אל העמק, עמוסות אשכולות שלעולם לא
ייבצרו, זמורותיהן צומחות פרא, פונות אל על, כאילו מנצלות את
רגעי חייהן האחרונים ומבקשות אחיזה נואשת ברקיע. בקיעים שחורים
ענקיים פרצו אל השדות, גדלים מדי יום, מתקדמים בנחישות,
מתקרבים אל העיירה.
מגדלי תבואה גבוהים, מבהיקים בקרני השמש האחרונות, ניסו לעמוד
עוד רגע קט, התנודדו, גמגמו, זקפו גו סרבן  אבל נכנעו והתמוטטו
אל התהום הנפערת תחתם, מעלים ענן אבק גדול, משאירים את הנוף
שטוח וחשוף.
"חבל", אמרה הציפור הגדולה השחורה שעמדה על ענף עץ האגוז לידו,
"זה היה המקום החביב עלי. הגרגירים הכי טובים, הכי טריים, היו
שם".
זכריה הביט בה לרגע, והיא החזירה לו מבט של שותפות לגורל.
"את יכולה לעוף מכאן", אמר ופנה שוב להביט בנוף, "לחפש מקום
אחר לגור בו".
"אולי", אמרה הציפור וניערה את כנפיה המוצקות, "אבל אני לא
רוצה".
זכריה פנה וירד בכביש האספלט הישן והמאובק, מדלג על פני
החריצים הרחבים שחצו אותו עכשיו, חושפים את האדמה היבשה ואת
מחילות הנמלים. הוא פנה בקיצור דרך ופסע בינות לבתים הנטושים,
שדלתותיהם וחלונותיהם נאטמו בקרשים ממוסמרים מפחד בוזזים,
כאילו ציפו בעליהם שהגורל יפסח עליהם, יתחרט, והם יוכלו לחזור
ולהשתמש ברכושם.
זכריה לעג להם, לפחדנים. עזבו ונטשו הכול מאחוריהם. את כל חייו
בילה בין הבתים הללו. כל אחד מהם שיכן פעם אנשים שהכיר, ילדים
שגדלו ושיחקו איתו, נערים שהלכו איתו מכות, נערות שאיתן בילה
לילות של תשוקה בין הגפנים, נשים בהן חשק ,זקנות שהפחידו אותו,
לקוחות שפקדו את חנותו או גברים שלגמו לצידו כוסית והמתיקו לו
סודות על הבר בפאב הישן, שכעת עמד סגור ומוגף ושלט הפח שלו
מתנודד ברוח הקלה, נקישותיו מפרות את הדממה.
הוא טיפס במעלה הרחוב הראשי, השומם, והתקרב אל ביתו. "צריך
להשקות את הדשא", עברה מחשבה בראשו כשפסע דרך שער הכניסה
הפתוח, וראה את הגינה היבשה, אבל אז נזכר שהברזים חרבים ואספקת
המים נותקה זה מכבר.
משהו לא היה כשורה. הוא עצר והתבונן בבית לאור השמש השוקעת,
צמחים מטפסים מכסים את שתי קומותיו, משתרגים ונוגעים בארובות,
מגשרים ונתלים בין הבית לבין העצים הגבוהים שסביבו. הוא היה
בטוח במאה אחוזים שסגר את הדלת לפני שיצא, והנה, כעת היא הייתה
פתוחה.

הוא נכנס והתבונן סביב. שלוש מזוודות גדולות היו שרועות פתוחות
על הרצפה וערבוביה של חפצים הייתה מפוזרת סביבן. זעם עלה בו.
הוא פסע קדימה, דורך על הבגדים הישנים, מועך ספרים שנשכחו
ותכשיטים חסרי ערך.
"איפה את?", שאג, "בואי לפה", גרונו ניחר והוא החל להשתעל.
אישה צעירה יצאה מחדר השינה, לבושה בחולצת פסים שחורים ולבנים
ומכנסיים אפורים. שיערה השחור היה מסופר בתספורת קארה נערית
ושיווה לה מראה צעיר מכפי גילה. היא אחזה משאף וינקה ממנו
קצרות.
"אמרתי לך לא לבוא!", שאג זכריה, ושיעולו גבר.
האישה התבוננה בו בשתיקה, וניגשה אל הברז במטבח.
"אתה רוצה כוס מים?", שאלה, מסתובבת לאחור ומביטה בו בעוד ידיה
מנסות לסובב את ידית הברז העיקשת.
"אין מים", חרחר זכריה ושיעולו המתגבר הפיל אותו על ברכיו,
מערבל את האבק המונח בשכבות עבות על הרצפה.
האישה עזבה את הברז החרב וניגשה אליו. היא כרעה לצידו וחיבקה
את גבו, ממתינה בסבלנות עד שיירגע.
"יש מים בתרמיל שלי", הצליח לבסוף להגיד, "שם. בפינה". הוא
הצביע ביד רועדת לעבר הספה הגדולה בסלון, קרעי עור מאובקים
חשפו מילוי צמרירי לבן.
אחרי ששתה מבקבוק המים, ונשימתו נרגעה, תלה בה זכריה מבט
מתחנן.
"מיכל! למה באת?  דיברנו על זה כבר. נפרדנו!". הוא סילק את ידה
שהתקרבה כדי לתמוך בו והשיעול פרץ ממנו שוב, מעיף רסיסים
זעירים של רוק וליחה לכל עבר.
היא ניגבה באיטיות את פניה בעזרת ממחטה אדומה ששלפה מכיס
מעילה.
"באמת, אבא, חשבת שלא אבוא?", שאלה לבסוף, "ככה אתה מכיר
אותי?"
זכריה נאנח, התכופף ונטל תמונה ישנה מערימת התצלומים שנחה ליד
אחת המזוודות. הוא ניגב את האבק מהתצלום והביט בו, תווי פניו
מתרככים לרגע.
מיכל התקרבה אליו והביטה בתמונה. נער גבוה ומיוזע בבגדי ספורט
כחולים עמד וחיבק ילדה כבת אחת עשרה שהביטה בו בהערצה ואישה
בלונדית חיוורת שחייכה אל המצלמה. זכריה עמד לידם, מחזיק גביע
כסף גדול שהסתיר את רוב פניו.
"היו ימים", אמרה מיכל בקול רך, "פעם הכול היה טוב". היא ליטפה
את זרועו של אביה שהמשיך להביט בתמונה ללא אומר, קמה וניגשה אל
המזוודה.
"מה מכל זה אתה רוצה שניקח?", שאלה.
"שום דבר", ענה זכריה, "את כל מה שרציתי לקחת כבר לקחתי כשפינו
אותנו".
"אבל שכחת את אלו", התעקשה מיכל והצביע על הצילומים, "ויש עוד.
הנה. פה", אמרה והניפה מעטפה נוספת מלאה בתשלילים ישנים
ותמונות דהויות.
זכריה משך בכתפיו וקם מהכיסא. "קחי מה שאת רוצה", אמר, "במקום
שאני הולך אליו לא צריך תמונות".
מיכל הביטה בו במבט כועס, חשבה להגיד משהו אבל שתקה. היא
המשיכה לסדר את המעטפות והקופסאות בתוך המזוודה.
אור היום כמעט ונעלם. חשיכה אפפה את החדר ומיכל הדליקה פנס
חירום שהפיץ אור לא נעים. זכריה קם ויצא אל המרפסת, מחביא משהו
בתוך כיס חולצתו.
מיכל לא מיהרה לקום אחריו, אף שהבחינה בתנועותיו. היא סיימה
לארוז מזוודה אחת, סגרה והרימה אותה ואז כיבתה את פנס החירום
ויצאה למרפסת.
"תפסיק לעשן!", סיננה בזעם וסילקה את הסיגריה מפיו, "אתה הורג
את עצמך".
זכריה גיחך, שלח את ידו לקופסת הסיגריות שהייתה מונחת על שולחן
העץ המט לנפול, ושלף אחת נוספת.
"זה כבר לא משנה", הוא אמר, "שום דבר כבר לא משנה". הוא הצית
סיגריה נוספת, שאף ממנה ארוכות, ואחרי מחשבה קלה, הציע אותה
לבתו.
היא הביטה בו כלא מאמינה, והוא משך בכתפיו והמשיך לעשן.
"אבא", אמרה מיכל לאחר שתיקה ארוכה, "רציתי לשאול אותך משהו,
אבל אף פעם לא היה לי אומץ".
"תשאלי", אמר זכריה, "עכשיו או לעולם לא".
מיכל היססה, עיניה ברקו באפלה שהוארה רק על ידי אור הירח המלא
ונצנוצי הכוכבים. מרחוק נשמע קול ריסוק של בית שהתייאש והחליק
אל התהום. זרקור צבאי הודלק לפתע במרחק רב והאיר את השמיים.
"למה לא ניסית אף פעם למצוא אישה אחרת?", שאלה מיכל לבסוף,
מכחכחת בגרונה לאחר כל מילה, "אימא מתה לפני חמש עשרה שנה
כמעט, ואף פעם לא ניסית ..". ראשו שהופנה אליה ועיניו הנוצצות
גרמו לה להפסיק לדבר.
זכריה חשב ארוכות לפני שענה. קול משק כנפי ציפור נשמע לפתע
ונפסק, כאילו מצאה לה מנוחה על ענפי העצים לידם, מקשיבה
לשיחה.
"לי ולאימא שלך", הוא אמר לבסוף, "הייתה אהבה גדולה. נדירה".
שניהם שתקו ארוכות וזכריה מעך את הסיגריה על קיר האבן לפני
שהמשיך.
"אחרי שהיא נפטרה", אמר ברוך, "נשארת לי רק את". הוא חייך אליה
אבל היא לא יכלה לראות את חיוכו בחושך.
"לא ידעתי איך לטפל בך, אבל עשיתי כמיטב יכולתי, וזה לא היה
קל".
מיכל נשפה קצרות. כן. היא לא הייתה נערה קלה, בטח לא אז.
"ולאחר שעזבת את הבית", המשיך זכריה, "כבר היו לי הרגלים
קבועים. הרבה חברים. לא הרגשתי צורך באישה חדשה. אולי אם הייתי
פוגש מישהי מיוחדת ..". הוא לא סיים את המשפט כשקול ריסוק
נוסף, קרוב יותר, נשמע וענן אבק עלה לאוויר והסתיר את אור הירח
והכוכבים.
לפתע נשמעה דפיקה עזה בדלת. שניהם קפצו ממקומם.

"אל תפתחי!", לחש זכריה אל צלליתה של מיכל שקמה ונעמדה.
"למה לא?", לחשה בתגובה, "מי זה כבר יכול להיות?"
"זה הצבא", ענה, "הם באו לקחת אותנו. הם היו פה בבוקר ורצו
שאבוא איתם. התעקשתי והקצין אמר שהוא ייתן לי עוד כמה שעות.
אני בכלל לא מבין איך הצלחת לעבור אותם ולהגיע לפה."
מיכל חייכה ושיניה ברקו באפלה. "יש לי את השיטות שלי", אמרה.
זכריה לא הקשיב לה. הדפיקות בדלת הפכו רמות יותר, ולוו בצעקה
בלתי ברורה.
"בעצם", אמר זכריה, "תלכי לפתוח. תגידי שאני יצאתי לסיבוב".
צלליתה של מיכל פנתה לצאת מהמרפסת. "תלכי איתם!", הוסיף זכריה,
"לי יש עוד כמה דברים לעשות פה".
מיכל עצרה. "אני לא עוזבת בלעדיך".
קול ריסוק עז נשמע והדלת הישנה נפרצה. אורות פנסים חזקים האירו
את הבית.
"מר לרנר?", נשמעו צעקות, " זכריה? איפה אתה?"
כשפנתה מיכל לעברו, היא התבוננה לעבר חלל ריק. כיצד הוא הצליח
לחמוק? חשבה לעצמה, בגילו, חולה אנוש, עם פרקים כואבים וגב
כפוף.
"מי את?" האיר אותה אור חזק ומסנוור, "מה את עושה פה? איפה
זכריה לרנר?"

אור הירח שטף את בית הקברות ונצנץ מחלונות הזכוכית הצבעוניים
שעיטרו חלק מהמצבות המהודרות יותר. זכריה פסע לאיטו, משתדל לא
למעוד, נשען על המצבות ומנסה לקרוא את הכתוב עליהן באור
המתעתע. "שלום לך", הוא אמר, כפוגש מכר ותיק, והמשיך בדרכו,
מחפש משהו מוכר אבל מתקשה למוצאו.
"הכול נראה אחרת בלילה", לחש והוסיף, "תנו לי סימן, כיוון?
משהו?"
לבסוף מצא את אשר חיפש והתיישב על מצבת שיש פשוטה וארוכה, מסלק
מספר אבנים וצרור פרחים יבש.
הוא קרא את הכתוב ושפשף את האותיות, מסלק מהן אבק ובוץ.
"אסא!", אמר לבסוף אל האבן. " אסא!", חזר וקרא.
"כן אבא?", דמות חיוורת התממשה באפלה וצמרמורת של קור עברה
בגבו של זכריה.
הוא שתק. פתאום לא ידע מה לומר.
"זה הסוף", אמר, "עוד מעט לא יישאר דבר". הוא ליטף את האבן
הקרה והביט בדמות המתאבכת.
"אני יודע, אבא", אמרה הדמות בקולה הצעיר, כאילו נותרה כשהייתה
אחרי כל כך הרבה שנים.
"עוד מעט התהום תבלע אותך", אמר זכריה, "תבלע את כולכם. את
כולנו".
"אנחנו יודעים, אבא", אמר הקול, "זה לא משנה. אנחנו נמשיך
להתקיים, אנחנו לא זקוקים ל.."
זכריה חש את הכעס הישן חוזר ועולה בו. תמיד היה לילד הזה מה
להגיד. אף פעם לא רצה עזרה. אף פעם לא ראה את הדברים כפי
שזכריה רצה שיראה.
הוא קם על רגליו ושלף את חפירה.
"מה אתה עושה אבא?", שאלה הדמות וזכריה דימה לחוש את הפתעתה.
"אני לוקח אותך איתי", הוא אמר, "אני לא נותן לכלבה הזו לקחת
אותך למטה, לאן שזה לא יהיה".
"אבא! לא!", צעקה הדמות,"לא צריך. אבא!"
הוא אטם את אוזניו, ודחף את האבן הכבדה בכול כוחו. הדמות
השברירית נרעדה אך המשיכה לצעוק. זכריה חש בהלמות ליבו כשניסה
לחפור בכוח מתחת לאבן הלבנה. הדם זרם מהר כל כך. טיפות של זיעה
נקוו על מצחו, חם היה לו פתאום. הוא הניח רגע את האת בצד ופשט
את מעילו. משהו מוזר קורה. הוא חשב, למה הכול רועד פתאום?

"הנה הוא!", קראה מיכל, "אמרתי לכם שהוא יהיה פה". היא רצה
והאירה בפנס החזק את הדמות הרזה שנחה מקופלת ליד המצבה, את
חפירה קטנה מונחת לצידה. היא התכופפה וליטפה את הפנים
המחוספסות. "הוא לא מת. הוא חם".
"זוזי בבקשה, גברתי", אמר קול גברי, "אנחנו ניקח אותו".
מיכל פסעה הצידה והחיילים התפרשו לצד הגבר השכוב. אחד מהם מישש
את גופו ובדק את הדופק.
"הוא חי", אישר הרופא הצבאי, "כנראה רק התעלף. אבל באור הזה
אני לא יכול לראות כלום. בואו ניקח אותו למחנה".
החיילים העלו את גופו של זכריה בקריאה רמה על אלונקה והחבורה
עזבה את בית הקברות. מיכל פסעה לצידו של המפקד.
"זה התקדם מאוד מהר", אמר הקצין, "חשבנו שזה מתקדם בקצב קבוע
ויש עוד קצת זמן, אבל אתמול שמנו לב שזה מאיץ, והיום התמוטט
החיבור האחרון. רשמית, אנחנו על אי עכשיו, אי מתפורר". הוא
צחקק בחוסר נוחות.
מיכל לא ענתה. היא חשבה על אביה. על מה שניסה לעשות.
"מזל שחיל ההנדסה היה מוכן לתרחיש הזה", הוסיף הקצין הצעיר
לפטפט, שתיקתה של הצעירה גרמה לו לחוסר נוחות. "הם שמו מייד
גשר נייד. אבל הוא מאוד לא יציב ודי ברור שהרווח יגדל". הוא
הביט סביב בצער והוסיף, "ברור שחייבים לצאת מפה מייד, אחרת רק
מסוק יוכל לחלץ אותנו".
מיכל הביטה בו והנהנה. "לפחות הצלחתי להוציא אותו מפה", חשבה,
"לא ממש האמנתי שאני אצליח לעשות את זה".
רעם עמום נשמע והקרקע הזדעזעה. החיילים שנשאו את האלונקה ופסעו
לפניהם השמיעו פתאום צעקה ועצרו.
"לשכב כולם!", צעק הקצין והחבורה השתטחה על הקרקע הרועדת. עצים
גבוהים קרסו על הכביש ברעם מחריד וענפיהם נשברו והתרסקו והפיצו
ניחוח חריף ודביק.
"כולם בסדר?", שאג הקצין והתרומם, "יש נפגעים?". הוא הושיט את
ידו למיכל ועזר לה לקום.
"המפקד?", נשמעה קריאה מהוססת והקצין הפנה את פנסו החזק לעבר
החיילים שעמדו ליד האלונקה. "כן?"
"הוא נעלם, המפקד, אבא שלה נעלם!"

כל הלילה נמשכו החיפושים והאדמה לא פסקה לרעוד. בתים התמוטטו,
עצים נפלו, מגדל המים הגבוה שניצב בלב העיירה קרס בקול נפץ עז
ושברי הבטון ניתזו כמו קליעים באוויר, פוגעים ומרסקים כל מה
שניצב בדרכם, גורמים למספר נפגעים מקרב חוליית החיפוש.
הקצין דיבר בקשר עם המחנה וניגש אל מיכל, שכרעה מחוסרת כוחות
על גבעת חול קטנה ושתתה מים ממימיה צבאית שהושיט לה אחד
החיילים.
"הגשר קרס", הוא אמר בעצב, "כמו שצפינו. אנחנו מנותקים".
החייל הצעיר הביט בו באימה, פניו מביאות ללא מילים את השאלה.
"הם הזניקו מסוק", אמר הקצין באיטיות, "הוא יגיע לכאן עוד מעט
ויפנה אותנו".
מיכל הביטה בו בכעס. "אבל מה עם אבא שלי?", שאלה, "אתם לא
תשאירו אותו פה! נכון?"
הקצין הביט בה וניסה לחייך.
"אל תדאגי. כשיהיה אור, מהאוויר, אני בטוח שנמצא אותו בלי
בעיה. יהיה בסדר".
מיכל לא השתכנעה, אבל לא הייתה לה ברירה. חיילים פצועים שכבו
סביבה ואנקותיהם מילאו את חלל האוויר. האדמה רעדה כל כמה דקות,
סלעים התפוררו לאבק ועצים ענקיים נחו מובסים על הקרקע. היא
בכתה ללא דמעות, כובשת את ראשה בין רגליה.

המסוק הגיע קצת אחרי שבע בבוקר. להביו החרידו את עלי העצים
השרועים על הקרקע, מעיפים לאוויר ענני אבק ועלווה. הקצין הצעיר
קם ראשון, מסמן לכמה חיילים להתחיל לפנות את הפצועים. הטייס
הנמיך את המסוק הענק לגובה של חצי מטר מעל השדה מעברו השני של
הכביש, ומספר חיילים רעננים קפצו כדי לסייע לפצועים לעלות.
מיכל נתמכה בידיו של הקצין ונמסרה אחר כבוד לידיו של מחלץ צעיר
ונאה בסרבל ירוק שחבש משקפי שמש אטומות. תוך מספר דקות המריא
המסוק וחג באוויר.
מלמעלה אפשר היה לראות היטב את העיירה ההרוסה. בקעים עמוקים
חרצו אותה שתי וערב, לא נותר אפילו בית אחד על תילו. כביש
האספלט נראה כאילו קומט וכווץ על ידי ענקים ובניין המועצה
הגדול נחצה לשניים בצורת וי ועמד מופתע וחשוף, שולחנות וכיסאות
תלויים על בלימה, נאחזים בקרעי הבטון.
זכריה לא נראה בשום מקום. הקצין הצעיר צעק הוראות בקשר וסימן
לטייס לנסות לחוג מעל בית הקברות, שמצבותיו נפרסו שבורות
ומנותצות, הקברים פעורים וחשופים, ובמרכזו שקע שחור מעלה
אדים.
"מאמא מיה", מלמל אחד המחלצים ומחה את הרוק מפיו, "זו תמונה
שלא אשכח לעולם". מיכל הבחינה בשני צלמים צבאיים שעמדו, קשורים
בחגורה שהוצמדה אל תפס מתכת בדלת המסוק, וגחנו מעבר לקצה,
מתקתקים עשרות תמונות במצלמותיהם המשוכללות.
"הנה הוא!", נשמעה צעקה מקדמת המסוק ומיכל נדרכה והתקרבה לדלת
המסוק ברגלים רועדות.
זכריה לרנר ישב בשלווה על סלע לבן במרכז שדה חמניות פורחות,
מוקף בפרחים הצהובים הענקיים עם ראשיהם השחורים, וציפור שחורה
גדולה על כתפו. הצלמים הפנו את מצלמותיהם לעברו ומיכל לא יכלה
להימנע מהמחשבה שזו התמונה שתופיע מחר בעמוד הראשון בעיתון.
"תוריד אותי לידו", צעק הקצין לטייס, שהנהן והפנה את המסוק
הגדול לכיוון השדה, משטח את הפרחים הגדולים כמו גל גדול בים
צהבהב.
"אבא", לחשה מיכל ושילבה את אצבעותיה, "אל תיעלם לנו עכשיו. תן
לנו להציל אותך".
הקצין כבר עמד כפוף על מפתן הדלת, מתנודד ברוח העזה, מוכן לזנק
ברגע שהמסוק ינמיך ויתייצב בגובה המתאים. זכריה הרים את מבטו
והביט בהם בתסכול.
"לכו מכאן", צעק, שערותיו מתנופפות, אבל קולו לא נשמע ברעש
האדיר של להבי המסוק.
הציפור השחורה נבעתה מיצור המתכת הגדול והרועש וציפורניה חדרו
בבשרו, חותכות ומשסעות את חולצתו.
"זהירות! להתרומם!", קרא מישהו מהדלת השנייה, והטייס בלם את
נחיתתם, מרחף בגובה מספר מטרים מעל השדה.
כמו שליחי השטן, פרצו ממזרח בקיעים שחורים, חותכים את השדה,
מתקדמים במהירות מפתיעה בתוך האלומות הזהובות אל הסלע הלבן
עליו ישבו זכריה והציפור השחורה.
"תצילו אותו!", בכתה מיכל, אבל גם היא ידעה שמאוחר מידי.
כאילו נפרס במכונת לחם, נבקע השדה הגדול לעשרות חלקים,
שהתמוטטו ברעש עמוק אל תוך התהום המתרחבת, בולעת ולועסת את
הפרחים ואת גופו הנופל של זכריה, הציפור מנפנפת באימה בכנפיה,
אחוזה ותפוסה בחולצתו ושיערו, אך ללא הואיל. מטה מטה הם נפלו
בעוד המסוק מנסה לשמור על מקומו, רועד ומשתנק וצובר גובה
לאיטו.
הקצין הצעיר פסע לאחור, אוחז בחוזקה במתכת הקרה, מבטו אחוז
אימה.
"איבדנו אותו", אמר, "אלוהים!".
בעוד המסוק מטפס ועולה, הביטה מיכל בעיירת ילדותה מתפצלת
ושוקעת. כמו קרוטונים חומים במרק בצל אפל ולוהט, נבלעו גושי
האדמה והידרדרו אל השחור, ענן אבק סמיך מתערבל וסוער עוטף  את
המהומה ומתפוגג אט אט, חושף שקע עמוק הנבלע במחשכים.
מבין הערפל, כמו רוח רפאים, עלתה מתנודדת ציפור שחורה מאובקת,
ובעוד המסוק מתרחק, הבחינה מיכל, בינות לדמעותיה, בקרעים
גדולים צבעוניים מחולצתו של אביה תפוסים בציפורני הציפור
המתאמצת להשיגם, אך לשווא.