כעשר דקות חורפיות ותמימות עמדתי בדוחק מעושן בין פנים קירות
בית מס 12, בראשיתו של רחוב על שם אחד נדיב, לוגם מקרוב אך
רחוק, כל תנועה מבית יוצרך.

ואת כפרפר חינני, יפה וצבעוני, מרפרפת לך ברכות מתוקה "משולחן
11" ל-"שולחן 13", כשם שהפכו והיו לפרחי ליל מתפוקקים בסצנה
תמידית של אכזבה טיפוסית.

אבל מה איתך? ובכלל, איך הכל מסתדר לך יפה שלי?
את הרי כרגיל בשלך, על הזין (שאין לך) הכל, לפרקים מחוייכת,
לעיתים כדרכך הטבעית מהורהרת. כך או כך, שום דבר לא עומד בפני
תנועתך המתחדשת.

וכבמשיכה מכחולית את מלהטטת ומשתנה, לא צפויה, לוגמת צוף מזו,
אולי מפלרטטת קלות עם ההוא.

אחחח, כה מקסימה וריחנית את פרפרית(ון) קטנה.

והלילה, הלילה לבטח תהפכי לאריג יקר של מילים שזורות במילים,
ובמילים, ובמילים בנות מילים, שתערמנה על תילי משפטים,
שצמחו להם כולם בלי יוצא מן הכלל, מנדיבותן של מחשבות על
פרפרים.