הוא היה מציב שולחן קטן, ממש שרפרף, על שפת הים. פותח חפיסת
סיגריות ומניח אותה ליד סכין יפנית שלופה. פה ושם היו מלחמות,
אבל המחסנים היו גדולים, והערים הגדולות לא שמו לב במיוחד לעיר
די קטנה זו. לפעמים היה מגיע צבא גדול, שצבא העיר הזו ויתר כבר
מראש על להילחם בו. 100 פלנקסים מלווים בשלושים בליסטראות
ואיזה עשרים קשתים. איתם היה טבח או שניים כי הצבא צועד על
קיבתו. החכמים באמת למדו מנפוליאון ששמו הגיע עד לכאן, במימד
הקטן הצפון בין שבבים ופולסים חשמליים. הצבא הכובש היה מקים
בסיס ענק בעיר, ומתחיל לצבור הרבה שיש, עצים ויין ששדד מערים
שכנות. המחסנים היו מתמלאים, מעבר למכסת המחסנים, (שמטה מהם
הצבא לא יכול היה לגעת.) היה הצבא שולח מטענים גדולים לארצות
רחוקות. ערים ידידותיות, או אחת הערים שלו. הפלנקסים היו
מסתובבים בין הרחובות הצרים ומשתובבים עם הילדים. לעיתים היו
מכבדים אותם בבשר משומר, שהמבוגרים לא נגעו בו, למרות שידעו
שהוא בטוח. לאחר כמה ימים הם היו נעלמים באותה המהירות בה
הופיעו. ברוב המקרים הם היו משאירים מחסנים מלאים, ולעיתים אף
מעבר לכך. בזמנים כאלה צבא העיר הזאת היה מתכונן לבוזזים
הקטנים. אותן ערים קטנות ושפלות שמנסות לגרוף לעצמן את מחיר
הכיבוש הגדול הקודם. אז הקיסר היה עושה כל מיני פעולות משונות,
מעביר סחורה מעיר לעיר, משקיע אותה ומפזר אותה על פני האי, או
סתם זורק אותה לאלים, למרות שהעיר הזו לא עבדה אותם. הבוזז
הקטן והשפל היה מגרד שאריות מהרחובות במקרה בה צלח בידו לחדור
את החומות ולנצח את הצבא הקטן שלנו. בשחקים היינו רואים את
עיניו הערטילאיות של הקיסר צוחקות בשעשוע, וההורים היו שולחים
את ילדיהם לרחוץ בים, כשהם מנקים את ראשם על החוף עם מיני
מאכלים ומזג-אוויר נוח. וכך, כשהרוחות היו נרגעות, טיקה היה
מציב את השולחן הקטן, ממש שרפרף, על שפת הים, פותח חפיסת
סיגריות ומניח אותה ליד סכין יפנית שלופה.

"כל הסיגריות שלי מפיחות אש כחולה," היה מכריז. אנשים צעירים
ובריאי גוף, שגופם העליון חשוף ושרידי מלח-ים עוד נטף משיערם,
היו מתגודדים סביבו, ומחכים שאחד מהם ייתן לטיקה מטבע זהב עבור
שריפת הסיגריה. ברכה גדולה הייתה לשלם על טקס זה. מזלו של מי
ששילם מטבע, וקנה את שריפת הסיגריה באש כחולה, היה משתפר בכל
המובנים, כך האמינו כולם. כמובן שיכול היה לתת סיגריה משלו, זה
לא היה משנה במיוחד, כל עוד שילם מטבע זהב. אבל הסיגריות
שהפיצו אש כחולה היו נדירות, וכאב לאנשים לשרוף סיגריות יקרות
בתקווה שיפיצו אש כחולה, ולגלות שסתם זרקו סיגריה לשווא.
הסיגריה הייתה חייבת להיות שייכת למקבל הברכה עוד לפני שריפת
הסיגריה, אחרת המזל היה נדבק למישהו אחר. טיקה מכר סיגריה כזו,
ואת הטקס עצמו, במטבע זהב, וכמעט תמיד הסיגריות שלו היו מפיצות
אש כחולה. הוא היה חותך את הסיגריה לאורך בסכין יפנית, משחרר
את העשבים החריפים שהכילו אותה, ומצית את העשבים בגפרור, או
מצית זול.