היום היא מדברת רק כשפונים אליה, ועושה רק פעולות שקטות.
היום היא קוראת ספר, וכל מה שאתה שומע זה איך עובר לו דף ועוד
דף ועוד דף. ואז היא משחקת במחשב, על מיוט וכל מה שאתה שומע זה
הקליק, קליק קליק של העכבר.
היום היא לא מכניסה אותך לשום מימד שלה, היא יושבת רחוק,
ומתבשלת בעצמה,
אתה רואה שהיא מתכוננת לקרב ואסור להפריע לה. אבירה משרות
המלכות שיוצאת למלחמה, ואתה יודע שגם קצת מגיע לך, אבל לא
בדיוק בטוח למה ואיך להתנצל או מה לעשות, ואם זה בכלל יעזור.
אז אתה מציע קפה, יודע שהיא תגיד לך "לא", ונשאר איתה בשקט,
עכשיו שומעים קומקום וכוסות, קופסא נפתחת, קופסא נסגרת. בשלושה
מטרים האלה שמפרידים בינכם, עומד לו גוש בגרון, אדי קפה שחור,
שהיא, לא תודה, שתתה כבר לפני שקמת. ובעיקר אתה שם לב, התגנב
לו השבוע לחיים שלך השקט הזה.
והיא שותקת.
אומרת את מה שיש לה להגיד למחשב, ושותקת מולך.
אני שואל אותה "למה?",
מידי פעם
כשאני מרגיש שיש לי קצת רשות לגעת בה בלי שהיא תלך ממני,
והיא אומרת שאין לה מה להגיד.
וככה אנחנו ממשיכים קמים בבוקר, ועובדים וחוזרים ושותקים
וישנים ואוכלים. כן לא אולי.
זה משנה בכלל? |