עמדתי שם על הקרקע,
מעבירה את משקלי מרגל רגל,
יוצרת סדקים קטנים ביובש הזה של סוף דצמבר שלא יודע את מקומו.

ניסיתי לשכנע את עצמי שאני  שמתי את עצמי במקום הזה,
שאני זאת שמנווטת,
שזוהי לא תוצאה של יד מכוונת שמסרבת להזדהות.

הפנתי פניי אלייך,
אתה עדיין היית עסוק בלפזר פרחים לכל עבר,
"יש משהו שאני עדיין  לא מבינה" לחשתי
ואתה בתגובה צחקת- "כמובן שלא, וזה מתאים לך",
עצרת לראות אם אני בכלל מקשיבה והמשכת:
"כי זה שינוי, זה תמיד מפחיד אותך, תמיד קשה, וזה בסדר".

אחר כך הלכנו כל אחד לדרכו  ולא התקשרתי במשך שבוע,
מפחיד להיות ליד מישהו שקורא את מה שעובר לך בראש.

חזרתי לאותה נקודה בקרקע ולא מצאתי את הסדקים שרק לפני שנה
שקדתי עליהם,
אבל עדויות ברורות לצחוק ולדברים שלך ריחפו באוויר, בדיוק כמו
הפרחים של פעם.