קולי אינו בוקע
ממעמקי תוכי
אינו נשמע
בחצרות דמותי
אף לא לי.
קור ברזלים מרושת
ונוקשה
כבל מאוויי.
יש לי
אין.
אף הבל פי אינו
יודע את דבר
המילים היגעות
הנמשות מתוכיי
ביד החודרת אל תוך
גרוני.
ליבי אינו מביע דבר
פרט לדופק מונוטוני
שלסרוגין אינו רצוי.
בפיכחוני אני תוהה
היכן השיל אותי עורי?
לאן ארוץ בדמיוני
ולא הסרתי מעליי אובדני,
כתיבתי כמו טופחת
על גב נפשי באומרה
לה: הקיאי הכול!
דיבורי נמוג עם השנים
דעתי מתוקנת לטלאים,
ראשיתי אוחזת
בדמותי האילמת
דיבורים חסרים
את האדם שאמר
נמזגים בחולין
מהווייתי השסועה.
|
