הרבה זמן חשבתי על זה, לא ידעתי ולמעשה אף פעם לא הייתי בטוח
אם זה המעשה הנכון, אבל בסוף החלטתי לקפוץ, וככל שיהיה יותר
מגבוה יותר טוב.
הבניין הגדול שעברתי לידו כמה פעמים נראה לי מתאים מאוד, מספיק
גבוה בשביל להרגיש את הרגשת הרחיפה באוויר, ומספיק גבוה בשביל
שהמוות יהיה מיידי.
אבל, תמיד ברגע האחרון היו לי הרהורי חרטה, לא יודע למה, אפשר
למצוא אלף סיבות אבל אף פעם לא יכולתי לשים אצבע על הסיבה
הנכונה.
ואז החלטתי, זה היה סתם יום רגיל לחלוטין, שום דבר מיוחד לא
קרה, אבל בכל זאת הרגשתי שהיום זה הזמן הנכון.
לא השארתי מכתב (אחר כך קצת הצטערתי על זה) ולא שום רמז
לסובבים אותי.
טיפסתי אט אט למרומי הבניין, פתאום יש לי את כל הזמן שבעולם.
לא הרבה דברים עברו במחשבתי מלבד הידיעה שהיום זה היום
המתאים.

קיוויתי שדלת הגג תהייה נעולה, אבל מגע קל פתח את הדלת אל
המשטח שהיו מונחים עליו כמה ארגזים ישנים ורהיטים שמישהו חשב
שישתמש בהם עוד פעם.

המעקה היה נמוך יחסית (חוסר בטיחות משווע) ובצעד קל דילגתי
מעליו והחלתי בצלילה אל עבר הכביש, מעניין אם אתרסק על איזה
רכב או סתם על עובר אורח, לא טרחתי ממש לבדוק מה יש למטה לפני
שקפצתי, לא ממש משנה לי....

ואז ראיתי אותה, בקומה החמישית או השישית, לא ממש ספרתי.
היא הייתה עם הגב אלי, עסוקה במשהו, לא יכולתי לראות במה.
אבל באותו הרגע הבנתי למה לא רציתי לקפוץ...