אישה חזקה.
מתחברת לשורשיי,
ניתקת מהם.

נמשכת אחרי גבר,
מושכת אותו אחריי, מובילה.

השפה בינינו כמחסום,
הוא מלמד אותי מילים, מושגים
שמעולם לא היו קיימים לפני.
עליי מוטלת משימת התרגום,
כושר ההמצאה הוא שלי,
התיווך.
משימת קיומי טמונה בנאמנותי-
לעמי, לגבר שלי, ולעצמי.

החיפוש אינו תם.
חוצים הרים, ישובים,
נהרות.
כובשים.
האם הוא בראש? או אני?
מה אני בעצם, אישה, וראו לאן הגעתי.

יש אגדה עתיקה, המספרת עליו-
מיהו אותו אדם לבן.
אך את האגדות בוראת היום אני.
מי אני?
אלה, כך יטענו.
מכשפה, גם זו אפשרות.

בוראת שפה, היסטוריה, קיום ואי קיום.
גם בלי להכירני יתגעגעו אליי, אל מה שאני מסמלת,
ומי שאני יכולה להיות.

חיי שלי נלקחו ממני,
ואני נלקחתי מהם,
אך גם כתלושה במקום זר,
כוחי לא תש, לא חדל מלהפתיע.
האם כבשתי אני? או הוא, בעצם?

שפה היא דבר מופלא,
המסע החדש קלוע בה (ובי) כבצמה,
ויכולתי להבין, או חוסר יכולת זו,
היא הקסם כולו.

מכושפת. ומכשפת, מחוללת נסים.
כי מיהו בלעדיי? ומה אני, בלי הוא?

(27.12.09)