כל החורף ירדו הגשמים
והציפו את האדמה
הזרעים שתו לרווייה, וגם אני
התמלאתי.
מי-חיים.
עם בוא האביב
הציץ עלה הכותרת הראשון מגבעולו.
אדם אשר ראה את המקרה חשב -
איזה יופי, הפרח החל לפרוח.
כל יום היה עובר ורואה עלה נוסף, וכל פעם חשב-
כמה יפה היא, הפריחה.
לקראת סוף הקיץ עבר אותו אדם ליד הפרח
וראה כי הוא החל לנבול.
רק ברגע זה הבין, כי ראה את הפרח
בשיא פריחתו,
ולא היה מודע לכך.
רק ביום השביעי הבין האלוהים
את אשר יצר
וראה את יופי הבריאה
בשלמות שלאחר דבר.
וכך אנו,
מבינים את פרחי-חיינו, רק לאחר
שהם מתחילים לנבול.
וכאשר נשאר רק עלה אחד, אחרון
עולה אותה תחושה בגרוננו,
ואנו מתחילים למצמץ מהר,
מפני שדמעות זולגות הן העדות הסופית והנצחית
ואנו מעדיפים להיזכר באותו עלה ראשון
ולדמיין כי זה הוא העלה שנשאר לפנינו עתה.
אך את הדמעות, כמו שאר
הדברים הטובים בחיים,
אפשר רק לדחות.
נראה שזו כוונת הסופר, שאמר -
"שבת וינפש".