אני הוא זה אשר מועד. פוסע בשדרה משובצת
אבנים אדומות וכחולות, רחובות הולנדיים דוממים
אשר אינם בונים כמותם כיום, לא באותו הלך רוח
אנושי, כי בסתתים ובנאים - תארים ומראי מקום.

דוכנים פרושים באור בוקר ראשון, נפתחות דלתות
אלומיניום ופלדה, חורקות בעצלות על עוד יום עבודה
ואני יושב על ספסל, המדינה כולה חולפת על פניי
בארבעים קמ"ש וסלילים של סתיו מקררים את השמש.

וכמוני שוכב לו עיתון, במרחק מה, על יציקת בטון.
אינו זע, או אינו מעז וכל כולו כהבל ותענית. הנה
באה במלוא עוצמתה, כברזל אדיר היא נושבת מעיפה
וסוחטת, מקמטת. עד זאת - אליו לא שמתי.