א'

כיסיתי את גופו, ועטפתיו בחום.
חום אימהי, כי ידעתי את אשר עתיד לקרותו
ונעצבתי עליו.
פסיפס של חלומות
נתתי לחולם.
וכשפשטו אותי מגופו
שתקתי, ושכבתי
דומם.
הייתי כותנתו, והוא היה
כתוכני. וכעת
נשארתי ריקה.

ב'

שנים רבות יושב אני במדבר.
אין דבר סביב, פה ושם
רק כמה נוודים זמניים.
מזמן אני לבד, לא נותרו
בי מים. ועם ריקנותי,
נותרו רק מחשבות של בדידות.
ופתאום,
סתם-כך,
הוא נזרק אל קרבי,
ואותה תחושת נערות עתיקה
הציפה את כולי והרגשתי את עצמי
מתמלא.
זו הייתה חיותו. נשמתו זרמה כמים
ומלאני, וריקנותי הלכה וחלפה.
לרגע אחד של שלום, היינו שנינו,
רק שנינו, לבד,
יחדיו.
וכמים הקודמים, כן גם הוא
עזבני.
ואשאר ריק, אין יוסף בי.

ג'

וכעת לוקחים אותי, כסמרטוט ישן.
אם ללא בנה.
אך הנה, שוב חום דם. אך אין זה
דמו.
רק אשליה של חום, אשליה של מוות.

ד'

וכעת, משליכים אל תוכי את שארית סעודתם.
ושוב הנני מתמלא. אך לא במים, ולא בו.
רק אשליה של מלאות, אשליה של נשמה.

ה'

רק אשליה.
ואולי,
חלום.