זה היה ביום הכיפורים חודש לפני הבר מצווה שלי. הבר מצווה שלי
בחנוכה. היינו אצל דודים ליד ירושלים. ממש אחרי תחילת הצום אמא
התחילה להתנהג מוזר. היא יצאה למרפסת והסתכלה לשמים ופרשה
ידיים ומלמלה דברים וגלגלה עיניים וכמעט רקדה כזה. כשחלפתי על
פני המרפסת לא הבנתי מה קורה. חזרתי והסתכלתי, והיא ראתה אותי.
פתאום היא הפסיקה והסתכלה עליי, התאבנה מולי ונתנה בי מבט
מקפיא. לא ידעתי מה לעשות. ככה עמדנו רגעים שנראו כמו נצח
והייתי די מבולבל. ואז פתאום היא תפסה לי את פרק כף היד ומשכה
אותי. עלינו לרחוב ואמא לקחה את המפתח לאוטו ולחצה על השלט
וכיבתה את האזעקה.
"מה את עושה?"- היא לא ענתה לי. הייתי בשוק. אמא שלי אדם די
מסורתי- שומרת כשרות, סטים שונים לאוכל והכל. בחגים היא כמעט
אף פעם לא נוסעת, ובטח שלא ביום כיפור.
היא נכנסת לאוטו ואני גם. "תחגור", היא אומרת ומתניעה. הכביש
ביציאה מהישוב חסום. היא עושה רוורס ועוצרת את האוטו. היא מחכה
רגע, מכינה את עצמה, ואז משוט פותחת את דלת ואמרת לי "בוא".
היא השאירה את הדלת פתוחה ולא כיבתה את המנוע והשאירה גם את
המפתח בפנים. אני אומר לה את זה והיא לא מקשיבה.
היא מתחילה ללכת. אני נשאר במקום ושואל אותה לאן. היא מסתובבת
ונותנת בי מבט, ואז אני מבין שאין לי ברירה אלא ללכת איתה. היא
הולכת מהר, מה שהיא לא עושה אף פעם, ואני אחריה. אני מנסה
להבין מה היא עושה ושואל אותה והיא לא עונה, ולפעמים נותנת לי
את המבט ההוא ואז אני מפסיק לשאול. היא הולכת קדימה ולא מביטה
עליי, אלא אם כן היא מרגישה או שומעת שעצרתי, ואז היא שוב
נותנת בי את המבט הזה ואני ממשיך ללכת.
אנחנו נכנסים לעיר ופתאום יש המוני אנשים וילדים על אופניים
והיא פשוט הולכת דרכם. כשהיא רואה שאני לא עומד בקצב התימרונים
שלה היא תופסת אותי שוב בפרק כף היד ומושכת אותי וממשיכה
לתמרן. אני שוב פעם מנסה לשאול מה היא עושה ולאן אנחנו הולכים
והפעם היא נותנת בי מבט שאומר "אל תשאל את זה יותר", כמעט
כועס. אנחנו ממשיכים ללכת שותקים ואני בנתיים מזמזם לי שירים
בראש.
אנחנו מגיעים לעיר העתיקה. היא נדחקת בין הסמטאות ההומות
ומושכת אותי. היא אוספת חבל כביסה שנקרע והיה זרוק על הרצפה.
אני לא שואל למה.
הסמטאות מתחילות להתרוקן ככל שאנחנו מתקדמים ואז פתאום אנחנו
מגיעים לקצה סימטה ריקה מאדם. אין לי מושג איך זה קרה ואיך היא
מצאה אותה, ואם היא ידעה על המקום וגם למה היא הלכה לפה.
היו שם שאני כיסאות עץ ישנים וקטנים. היא קירבה אותם אחד לשני,
חיבקה אותי חיבוק גדול ומלמלה משהו לא מובן והשכיבה אותי
עליהם. היא לקחה את חבל הכביסה והתחילה לקשור אותי. לפני
שהבנתי בכלל מה קורה מישהו ראה אותנו מרחוק וצעק "גברת! מה את
עושה שם!"- והיא לא ענתה לו והמשיכה לקשור אותי. "הלו! גברת!"-
אבל היא המשיכה. הוא רץ אלינו, עמד לידה וצעק עליה "מה את
עושה?! מה את קושרת לי פה ילדים?! זה הבן שלך?"- כשהיא לא
התייחסה אליו הוא התחיל לנער אותה ואז פתאום משום מקום היא
שלפה סכין ערבית מעוקלת כזאת, כמו שרואים באנציקלופדיות. הוא
ראה את הסכין, ניסוג לאחור והתחיל לרוץ וצעק משהו שנשמע כמו
"הצילו! משוגעת!".
אחרי שהצעקות נעלמו אמא פתאום שוב נכנסה לטראנס המוזר הזה שהיא
היתה בו בבית של דודים שלי, ככה לכמה דקות. אני לא רציתי
להפריע, וגם ידעתי שהיא לא תענה אם אני אפנה אליה, אבל ממש לא
הבנתי מאיפה הסכין הזאת הגיעה, אז במקום לשאול אותה המשכתי
לזמזם שירים בראש.
פתאום שמענו רעשים של משטרה ואורות כחולים משתקפים מהקירות
ומהסמטאות כמו שעומדים במסדרון ומישהו מדליק אור בחדר והאור
נשפך מהדלת. באותו רגע אמא שלפה את הסכין ונעמדה מעלי. היא
מלמלה משהו לא מובן, הסתכלה לי פעם אחרונה בעיניים, ואז עצמה
את העיניים שלה. אני גם עצמתי את שלי. הרגשתי את התנועות שלה
באוויר, ואת הסכין מעליי. גם הרחתי את הסכין. היה לה ריח כזה
של ברזל וחלודה. בכל מקרה, אפילו שהרגשתי את הסכין ואת התנועות
לא פחדתי.
"תורידי את הסכין מהילד!" נשמע מתוך מגפון. פקחתי את העיניים
וראיתי את הסכין ממש מעליי, וגם את אמא, עדיין בעיניים עצומות,
מתחילה פתאום לחייך חיוך רגוע ומאושר, כאילו היא מצאה שלווה.
היא הזיזה את הסכין ושמטה אותה לרצפה והושיטה את הידיים כאילו
היא אוחזת בהגה או משהו כזה, לא בדיוק הבנתי.
השוטרים באו ושחררו אותי ולקחו את אמא.
מאז שמו את אמא במקום אחר ואני עברתי לגור עם אבא. לקחו אותי
לכל מיני רווחה ופסיכיאטרים ופסיכולוגים ושאלו אותי איך אני
מרגיש עם מה שקרה ואם אני חושב שאני אתגבר ואם יש לי צלקות,
ואני לא הבנתי ואמרתי שהיא לא נגעה עם הסכין ושפעם נפלתי ויש
לי צלקת בסנטר, ושסך הכל לא רציתי להפריע לאמא לעשות משהו שהיא
ממש רוצה.