חדשות טובות
אם היה לך רגע לספר לי, בצורה קולחת ועמוקה, את המחשבות
והרגשות הכי עמוקות שלך.

אמרת שאין לך סיגריות, ומתחשק לך קולה. אז התלבשתי בבוקר אחרי
ששתיתי קפה, והלכתי לתחנת-הדלק שם יש חנות דרכים עשירה. היום
היה פתוח, זה היה יום שבת בבוקר, ואני הסתכלתי סביבי ונשמתי את
הריקנות המשכרת, ריקנות של מנוחה לאחר ימים רבים של פיצוצים.
אנשים הסתובבו מעט מאוד, ואיזה דתי זמזם בקול רם נעימה צורמת.
הלכתי וראיתי אב וילד עושים ספורט קטן, וניידת משטרה חנתה בצד
הכביש הקטן, אולי לעברייני מהירות או מארב למיני חשודים
למיניהם. אני הרגשתי אשם, אפילו שאני חף-מפשע. תמיד חושדים בי.
חציתי את הכביש הגדול די בקלות, והצצתי במוכר הערבי שישב עם
מישהו. לקחתי 4 קולה ליטר וחצי, וביקשתי 6 נקסט רגיל. ראיתי
מיתקן די קטן אבל מספיק גדול של דיסקים שעמד בצד, והתחשק לי
לקנות לך דיסק. רוב הדיסקים היו מזרחיים, כאלה ששרים במועדונים
עם הרבה איפור ובושם, וג'ל בשיער. את לא אוהבת שירי אהבה
דביקים, מסחריים, עם גוונים של חפלות וסטלנות. אבל מצאתי לך
דיסק של מירי מסיקה בשם "חדשות טובות" נדמה לי, והתמונה הרדופה
בשחור-לבן על הדיסק עשתה לי משהו. שירים עצובים ויפיפיים,
חשבתי לעצמי, שירים של חופש מופנם. לקחתי את הדיסק, הם דיברו
קצת ערבית, והזכירו לי לקחת מצית. בדרך חזרה הניידת כבר הספיקה
לעצור מכונית חשודה, שבהמשך הדרך חלפה על פניי. היו בה ארבעה
גברים במכונית קטנה לבנה, לא יקרה. כוחותיי החלו להיחלש, אני
אדם מעשן ובעל סיבולת לב-ריאה נמוכה. אבל הצלחתי להגיע לבניין
השקט של הבוקר, לטפס במדרגות, לפתוח את הדלת ולזרוק את השקיות
ליד המטבח. את התכסית בדוק של ערפל, מסממת עצמך אחרי מקלחת
בשירים של תחנת הרדיו "אקו." כשראית אותי כיבית את הרדיו,
הדלקת סיגריה, ומזגת לעצמך כוס קפה. אני התפשטתי עירום, לקחתי
מגבת, והתקלחתי במים כמעט קרים. חפפתי את הראש אחרי הרבה זמן
שהוא לא ראה שמפו, וכיסיתי את גופי בקצף. קצף הסבון סתם את
אוזניי, והכול נשמע לרגע כמו מתוך אקווריום. שטפתי את עצמי
התנגבתי. יצאתי והעליתי על עצמי תחתונים מתוך סלסילת הנקיים
במרפסת. הדלקתי סיגריה. את הבטת בי חצי עירומה, ואני עשה לי
טוב להסתכל על חלקות ירכייך. הגוף יבש בינתיים, והידיים גם.
שמתי את הדיסק ותהיתי על הצלילים הראשונים בדרך למטבח, להכין
לי קפה. התפרקדתי על הספה לידך, ואת לגמת קולה עם שלוש קוביות
קרח.

אין סיגריות
אני מתעורר בשלוש בלילה. חלמתי על מישהי, אולי אני מכיר - אולי
לא. ליקקתי את עורה, רציתי לאהוב אותה איטי ומתון. ליקקתי את
שוקיה, ירכיה, בטנה. היא כמובן רצתה, אני לא חושב שעמד לי
בכלל. ואני מתעורר ולוקח סיגריה. הייתה אחת בקופסה. אין טיפת
אור בבית, אבא תמיד מכבה הכול, הוא לא פוחד מהחושך. אני מעשן
ואני אפילו לא רואה את הסיגריה. אני מקשיב אם יש ערסים שעושים
בעיות, או שהשכן משתגע - אם הוא עדיין בבית. אפילו לא זוג
מתווכח. לפי הצללית של הסיגריה החלטתי שבטח הגעתי לפילטר,
וכיביתי אותה במאפרה. קמתי והדלקתי את האור. האמת שלא הייתי
בטוח שהאור יידלק, אולי שלטר משני נפל, אבל הוא נדלק. ראיתי את
הספר שקראתי מונח על השולחן, נתתי הצצה בחלון, וחיפשתי חפיסה
במקום שלה - אבל אין.

באתי והערתי את אימא.
"אימא, אין סיגריות!"
"הממ..." היא אמרה.
אין סיגריות!"
"אין..."
"אין סיגריות, אימא!"
היא פקחה את עיניה. "אין סיגריות?!"
"אין!"
וצרחות בעתה פרצו מהדירה הקטנה שלנו.

יצאתי החוצה בסביבות ארבע בבוקר, כשאני על ארבע. ברחובות נסעו
איטיים הרכבים הכבדים של עברייני השכונה. מושבים אחוריים עם
זגוגיות כהות, קני-רובים מבצבצים מהחלונות, ועיניים בולשות של
חמושים שישבו במושבים הקדמיים, רציניים וקשוחים. מרטין המשוגע
ראה אותי ודילג בצעדיי מחול לקראתי, לבוש פיג'מה.
"יש לי חומר בשבילך! חצי גרם קוק!"
"תוריד ת'קול..." אמרתי בלחש. "יש לך סיגריה?"
"אני לא מעשן, בן-אדם. תשאל למה?"
הבטתי בו, "נו?"
"בשביל לא למות. לך להר-הזיתים, תראה כמה מעשנים לשעבר..."
"אני צריך סיגריה." אמרתי בקול רעב, והתכוננתי ללכת, "נתראה."
"קוק פחות מזיק מסיגריות, בן-אדם. כמה מתו מקוק וכמה
מסיגריות?"
"מה אני אעשה... מה..."
"מסכן.." הוא ריחם עליי. "בצד השני של הכביש יש שוחה."
"שוחה?"
"מקום קטן, ימכרו לך שם."
"חושה."
"לא אמרתי ככה? יש עליך מזומנים?"

בקתה עשויה לוחות פלדה עמדה מהצד השני של הכביש והמסילה. זה
האזור של יוקו, הוא לא מהשכונה. יכולים לשחוט אותי כאן ואף אחד
לא יידע. היה שם זקן אחד בפתח, על כיסא ישן. "מה אתה רוצה,
תולעת?"
"רציתי סיגריות."
"לך למכולת."
"סגור..."
הוא מדד אותי רגע בעיניו, וחבט בקת הרובה על פלדת הבקתה.
"מה קרה, ג'ורג'יו?"
"תולעת באה לבקר."
הדלת נפתחה ויצא אדם גבוה וחסון, שהביט בי בעיניים חדות.
"מה אתה רוצה?"
"סיגריות."
"אתה הבן של באבא?"
"כן..."
הוא נכנס, יצא, וזרק לי פאקט מרלבורו. "סלאמט'." ונעלם.
הסתכלתי על הזקן, "אני משלם לך?"
הוא הביט בי רגע בתמיהה, ואז התפקע בצחוק. ניסה להגיד משהו,
השתנק, והתפוצץ שוב.

וואלה, ג'קי, שמעתי בדיחה, תשמע אותה תיפול מרצפה לכיסא...

יש לך רגע אולי?
יש לך רגע אולי? אני צריכה איזה קפה קטן, או אולי לימונדה, או
מאפה בצק. אתה יכול להביא לי קרואסון? מה? עם שוקולד, ותביא גם
שוקו. תפרוש לי את השמיים מעל בצבעי תכלת ולבן. אני העיף בהם
עפיפונים ומלאכים. אתה אוהב מלאכים? יש לך רגע? אז תקפוץ,
מותק, למכולת של מושיקו ותקנה לי איזה יוגורט קטן ולחמנייה, לא
אכלתי כל היום. הדרכים סלולות, אתה יודע. הן מגיעות כולן לאותו
המקום. בזמן הזה השמיים נשפכים, אתה לא בדיוק סוגד לאלוהים,
נכון? יש לך זמן לפתח את המודעות שלך, תתלה אותן בכל העיר.
תמיד כשאני צריכה זמן לעצמי, מישהו רוצה משהו. הוא מטלפן תמיד
דחוף-דחוף, ורוצה לדעת מהר-מהר את המידע הזה והזה, ולשאול את
השאלות האלה והאלה, ולקבל עליהן תשובות. תמיד כשאני צריכה זמן
לעצמי. אני לא אוהבת שמפריעים לי בחלומות שלי. אני חושבת
הסטריאו האדום שלך, זה דבר מוזר, למה אדום? סתם, לא יודעת, זה
שנות השמונים כזה, או אולי השבעים. אתה צריך את הסטריאו שלך
שחור-שחור, כמו הלב של המכשפה מהמערב. ככה בלילה לא תשים לב
שהוא לידך, וביום ובאור הוא פשוט ייעלם ברקע, אתה יודע. גם
ורוד לא הולך, ראית פעם מכונית ורודה? אני נדמה לי ראיתי, אבל
גם אם כן זה לא דבר שאנצור חזק בזיכרוני, אתה מבין. אולי ראיתי
ושכחתי שראיתי, למה לי לזכור? כל לילה הוא היה יושב מול
הטלוויזיה, עם רגליים על דום, והחדר חשוך. מה היה כ"כ מעניין
לו שם? יש כאלה מתחייבים מראש לראות סדרה שלמה בטלוויזיה, אסור
להחמיץ פרק, הם ממש מפנים זמן. זה קטע פסיכי. אני מדברת עם
מישהי במסנג'ר ותוך כדי היא צופה בטלוויזיה ולא עונה לי, אז
למי אני מדברת? כן, אתה יכול לעשן, גם תביא לי סיגריה אם כבר.
אבל אל תבכה, טוב? אני לא טובה עם דמעות. עוד מעט האבא שלך
יבוא ויכין לך ולו ספגטי, אתה אוהב ספגטי? הוא ישים הרבה
עגבניות, קצת רסק, אתה יודע איך הוא מכין. הוא אוהב את זה כמעט
יבש, אתה יכול להוסיף קטשופ. אתה מרגיש יותר טוב עכשיו, אחרי
ששתית? אתה רגוע, אתה, אני מתכוונת, באמת יותר רגוע? מצד אחד
כן מצד שני לא, מה זה אומר? פחות עוצמה, דאון של סוטול, כמו
הרואין שהילדים היו לוקחים ונהנים כשפותחים להם את התחת. אבל
אני לא חזקה עכשיו בדברים חולניים, אני רק צריכה מוסיקה טובה,
רוק, קפה, סיגריות, ושתדבר איתי. אני לא מציצה לשירותים של
שכנים, אבל מאשימים אותי בזה. מה אני אשמה, אני נכנסת לשירותים
וממול מישהי מנגבת ת'תחת? שתשמור על עצמה, שתסגור חלון. לי
הציצו אבל בכוונה כמה פעמים ילדים. ראו אותי מחרבנת, מנגבת,
מאוננת - זה היה במקלחת האחרון. מדברים על זה, אחת מסבירה
לשנייה, כמו פרשני ספורט. הנה היא לוקחת את נייר הטואלט, תביטי
איך היא מגלגלת את הנייר סביב האצבעות, זה לא יותר מדי, וכו'.
לא יפה להציץ. בסוף גם אני יישנה כמו כל בני-האדם. יש לך משהו
שקט כזה, בלדות רוק? שים איזה דיסק, נשמע.      

מה שיבוא קודם
לקח לו זמן להבין מה היא רוצה. היא שאפה מהסיגריה שלה ואיפרה
לתוך כף ידה הקעורה, ומשהו בעיניים שלה היה לא מכוון. היה לו
קשה לחשוב בגלל הבירה של אותו יום בבוקר, והשינה שאחריה. הוא
קם דווקא מרגיש צלול, אבל הצלילות הזו הייתה מזויפת, כי על כל
טרדה קטנה הוא הרגיש איך המוח שלו כואב וצולל, וסוגר את עצמו
תא אחר תא. כשהיא הגיעה הוא לא שאל אותה למה באה בחלוק, הרי
היא גרה במרחק קצר, וגם לא ניסה להבין למה באה, ואפילו לא ניסה
להתקרב אליה כדי לגעת קצת בגוף החם אותו אהב. הוא רק ישב מולה
על הספה הרחבה, שתה לגימות קטנות של קולה, ועישן את הסיגריות
שלו. וכשהיא אמרה לו שהוציאו עליו חוזה, הוא פשוט הגיש לה את
המאפרה וביקש שתאפר שם, כי האפר מכף ידה מתפזר על הרצפה, ולמה
בכלל את מאפרת לתוך כף היד. היא שפכה את האפר למאפרה וניקתה
בשפשוף את ידיה, ואז שאפה עוד שאיפה מהסיגריה ומרחה אותה על
מאפרת הברזל.
"מה אתה הולך לעשות?" היא שאלה.
הוא לא התכוון לעשות כלום, אמר, רק ללכת לישון. ואם היא רוצה
היא יכולה לישון איתו ולחמם לו קצת את הנפש והגוף. היא צחקה,
ואמרה "תמיד ידעתי שאתה פסיכי," והלכה להשתין בשירותים. הוא
היה יכול לשמוע את קילוח הזרם הצהוב על דפנות האסלה, ואף את
ניגוב הקוס, וציין לעצמו כשהיא חזרה שהיא לא טרחה לשטוף את
ידיה. אם ככה המצב באמת נראה לה גרוע. היא שאלה את השאלה
הקודמת שוב.
"תמיד ידעתי שיהרגו אותי בסוף," הוא אמר ושאף סיגריה, "האמת
אני מתפלא שלא גמרו אותי כבר מזמן, למרות שלא התעצלו יותר מדי
ועשו את זה במנות קטנות. הרי פעם הייתי שפוי." היא אמרה שקשה
לה להאמין. "גם לי." הוא אמר, והציע לה ללכת לביתה ולשכוח ממנו
לזמן מה, עד שהחוזה אולי יבוטל, או עד הלוויה שלו, מה שיבוא
קודם.

למי לא נשאר?
מה אכלתי? אכלתי תפוח ואכלתי אגס. אכלתי בננות, ואכלתי אבטיח.
אכלתי תותים ודובדבנים ושזיף. אכלתי מלא מלא תפוזים. ולמי לא
נשאר? לא נשאר מקום בבטן לחמין. מה עושים? הסתובב הסתובב, חיפש
חיפש, ולא מצא. בסוף אמר נאכל סלט. אכלתי מלא מלפפונים וגם
עגבניות וכוסברה ופטרוזיליה ובצל ושמן זית ופלפל ירוק ופלפל
חריף אדום ופלפל חריף ירוק, ומלח ולימון, ולמי לא נשאר? לא
נשאר מקום לחמין. מה עשה? הסתובב הסתובב וחיפש מקום לחמין עד
שנתקל בסטייק. לקח מזלג והתחיל לאכול הסטייק. ואכל פרגיות
וקבבים ושישליק וכבד ובקר ועוף ודגים, ולמי לא נשאר? לא נשאר
מקום לחמין. מה עשה? הסתובב הסתובב הדליק סיגריה וחשב להרוות
צימאון. שתה חליטת רימונים, ושתה חליטת לימונים, וחליטת שקדים,
ומנטולים, ופטל אפרסקים, ובננות ותפוזים, וגם ענבים,
והמון-המון מיץ עגבניות ומלפפונים. ולמי לא נשאר? לא נשאר מקום
לחמין. מה עשה? הסתובב הסתובב, הדליק סיגריה, שם מוסיקה,
והחליט לאכול משהו מתוק וקל. אכל חצי חפיסת שוקולד חלב, וגם
מריר, וכפית גלידה של שוקולד, ומוקה, וענבים, ותותים, ומנטה,
וקפה, ולימון אפילו אכל, ואכל במבה, והוא אוהב במבה, ועוד
כדורי שוקולד עם הבמבה, ואכל תפוצ'יפס, וביסלי בצל, וביסלי
גריל, וביסלי חריף, וביסלי בטעם שוקולד אפילו אכל, ושבע. ולמי
לא נשאר? לא נשאר מקום לחמין. מה עשה? הסתובב, הסתובב, והדליק
סיגריה, ושם מוסיקה, ונרדם.
ואחרי זה האבא הבריון שלו קם, ובא בצעדיי גברבר למיטתו, וניער
אותו, ושיפד אותו בחרבות, ואמר "למה לא אכלת את החמין שלי?!"
ויתבלבל הנער עד מאוד ופניו האדימו. ויפרט את מעלליו, וינפח את
המקרה, ויסלף, ויתחכם, ויאמר "לא נשאר מקום לחמין." ויחייך
אביו חיוך טוב לב, ויאמר "טוב עשית בני שאכלת כ"כ הרבה, אחרי
הכול אכלנו שבענו ואנחנו בריאים. בוא נלך לשחק כדורגל." והם
הלכו ושיחקו כדורגל, והתקלחו, ובישמו גופם בדיאו, וראו מונדי,
וראו כי טוב ויפה, והלכו לישון. ובחצות הלילה...

הים
כשאני חושב על זה, לא היה לה זנב, ובטח שלא מחורץ. אז למה היא
טיפסה על קירות, ואכלה תקרה? היא הייתה מפנה את כל העדר שיכלה
לגייס מהדיר לתוך החדר שלי, וספרה כבשים כשניסתה לישון. הם היו
נכנסים מדלת ימין, יוצאים משמאל, והריח היה נורא. היא אמרה לי
ללכת אחריה, "אני אקח אותך לאן שאתה רוצה להגיע," אמרה, אבל
אני עצמי לא ידעתי איפה ומה זה. היא רשמה מילים על עיניי
וגופי, וחקקה בנשמתי. היא פתחה לי את השמש שבתוך הלב של הנשים
שאהבתי, הן נפתחו כמו בריכת דם, ראיתי הכול, ידעתי הכול, טבלתי
ידיים. העולם פשט ולבש צבעים ותחפושות, כל הגוונים כולם
מתחלפים. "זה כל האנשים כולם," היא אמרה, ואני רשמתי אותם אחד
ואחת. כל הקולות בראשי עמדו בציפייה, מזילים ריר, וכשנתתי להם
פתח, הם פוצצו את הראש והכתיבה, משתגעים על מסך המחשב והדף,
וכולי חי ונושם אותם כאילו הפכתי הם, אנשים שאני לא מכיר, והם
אני. הופתעתי מעצמי, מה שיצא ממני, והיא אמרה "אמרתי לך," כי
ראיתי כמה גדול הקסם של העין השלישית שרואה יותר ומעבר, והיא
לא מודבקת למצח כמו ציקלופ, אלא מרחפת בתוך נשמות העולם כולו,
מגייסת את כל תאי מוחי, את אלוהי המוזה ואלוהי היצירה, וכל מה
ששמעתי וידעתי וחשתי, כמו גל ענק, כמו נחשול, שוטף בנתיב צר
ודורס מה שבדרכו, ובמילה אחרונה נשפך אל הים.

האישה הצעירה ההיא
נו. אז ישבתי בקפה, ועישנתי את הסיגריה שלי, ושתיתי קפה קר
בכוס גדולה וגבוהה. וישבה שם איזו בחורה צעירה, נראית בת 24,
עם שיער אסוף וצוואר ענוג זולג זיעה, ולפעמים היא הייתה מעשנת,
והיא הייתה מוציאה את הרגליים שלה מתוך הקבקבים ומשחקת בכפות
רגליים יחפות על רצפת העץ הממוזגת. היא דיברה עם אחד שעובד שם,
איזה אחראי על המקום, בין עיסוק לעיסוק שלו, גם הוא היה צעיר,
משהו כמו 27. הם נראו כמו ילדים שמשחקים משחק של מבוגרים,
חושבים שראו כ"כ הרבה, ומרגישים מבוגרים כמו בני 50. נכנסה
איזו בחורה מנומשת, ודיברה עם זו שישבה, וזו ברחה משם וסימנה
לזה שעובד שיש לה איתו משהו שירשום. אני קפאתי רגע במקומי, ואז
יצאתי אחריה, רואה אותה הולכת מעט נסערת בתוך הקבקבים שלה בחום
הכבד. ניגשתי אליה, אמרתי לה שהיא מקפיצה לי את האיציק, והיא
הביטה בי בתמיהה, לא מבינה מה אני רוצה ממנה. הסברתי לה
באריכות ודי באיוולת שאני חושק בה ורוצה לחפור עם הזין שלי בין
הרגליים שלה, וגם הישבן. שיש לה נוכחות אלוהית, כי הרי היא כ"כ
צעירה, אבל מתנהגת ברצינות של קשישה "אני באמת מרגישה קשישה."
היא אמרה. אמרתי לה שיש לי אלף שקל בבית שמחכים לה, אם תרצה
לבוא אליי. היא הביטה בי רגע ואני הצגתי את המכונית שלי למרות
שאני גר לא רחוק. ציינתי שיש מזגן. לא שזה שינה לה, אבל היא
הלכה אחריי כמו בובה ונכנסה למכונית. היא לא אמרה מילה עד
שעלינו במדרגות ונכנסנו אל ביתי. שם הצעתי לה להתקלח, והיא
עשתה זאת בהכנעה. אז נכנסתי אני ומצאתי אותה מחכה לי במיטה
עירומה, מעשנת סיגריה. קרבתי אליה ונישקתי את עורפה. היה בו
ריח נשי, אבל שאר גופה הריח ריח של חומר-ניקוי. זה דווקא חרמן
אותי, הרגשתי כאילו אני מתעלס עם אמבטיה בזמן שאני עושה כלים.
עשיתי את זה איטי ומענג. עשיתי איתה אהבה, למרות שבקושי הכרתי
אותה. היא סירבה למקלחת, התלבשה והלכה. ידעתי לפי הבעת פניה
שהגיעה לאורגזמה. לא ראיתי אותה יותר, גם לא חיפשתי.

הטירה האפלה
הגמדון הכחול ידע שהוא צריך לשתות. זה היה יום חם מאוד, נדמה
היה שהאוויר עולה בלהבות. הוא ניגש למטבח בגישה של -אני הולך
לעשות את הדבר הנכון- מזג תמצית פטל לימון, קרח, ומים מהברז,
ואז ניסה לשתות. לא ולא, הבטן סירבה בכל תוקף לקבל את המשקה,
והגרון נדמה כחסום לכל דבר מלבד אוויר אולי, רוק שהיה בולע
מתוככי לועו, ועשן סיגריות. שום-דבר אחר לא רצה להיכנס. הוא
תהה בינו לבין עצמו אם הפה שלו היה מקבל את פטמת השד הזקורה של
פיית החציר, אבל זה ימים רבים היא לא פקדה את מפתנו, ודווקא
אותו היום הבדידות הייתה קשה מאוד. אימא טרולית ישנה במיטתה
הוזה מחום, והוא, לא עלה בידו לעשות משהו שייתן בו עניין. הוא
חש סלידה מהטלוויזיה, מהרדיו, מהאינטרנט. הוא רצה אנשים. זה לא
היה דבר שיש ממנו הרבה, חי ונושם, בתקופה זו של חייו. כשהיה
קטן מאוד, עוד יותר גמדון ממה שהוא עכשיו, הוא התארח לשבע שנים
בכפר הקטקטים השוכן לאורך הנחל הכחול המוזהב של שדות גולדברג.
הוא נהנה שם כהוגן, וכמובן ש-כל הזיכרונות הן בדיעבד, וכמוהן
הרגשות שהן מעוררות. החיים שם היו קשים, אבל מהנים ומאלפים
מאוד, והוא לא מתחרט על אף יום, למרות שהיו אף ימים לא קלים
בכלל. זה לא קל היה לו, כגמדון שהיה עוד יותר קטון, לצאת מהבית
בגיל כה צעיר, ולפגוש טיפוסים שונים ומשונים, לא כולם טובים,
בעיקר כשהייתה חסרה לו מה שנקרא "חוכמת רחוב". אך הוא ידע כי
אם היה גדל בטירה האפלה רוחו הייתה נשברת, או כמעט ולא קיימת,
כי חיי הטירה האפלה היו מעיקרם השורשי חיי סיוט באותה עת. וכעת
הוא באותה טירה אפלה, אבל היא כבר לא אפלה כל-כך. הוא ירה ללא
הרף קרניי-אור מליבו אל הכתלים, ושאב כוחות שמימיים, וכל זאת
מעט איזן את מצב הטירה לטירת מגורים. כוחו היה עתה רב כל-כך,
שעלתה בדעתו המחשבה שאף אם ירצה, לא יוכל להחזיר בקלות את טירת
המגורים אחורה לאפלולית. המחשבה הזו גרמה לו סיפוק, עד כדי כך,
שהתחשק לו קולה.

הוא הביט דרך החלון החדש אל הרחוב, שנראה לא שונה מפעם, אך
נקודת המבט שלו השתנתה. הרחוב נראה כעת כה מנותק מהטירה האפלה
לשעבר, שכיום היא טירת מגורים, והוא ייחס זאת להתבודדות שלו,
וכן לאמצעי המדיה השונים שבהם היה מתנחם במקום למצוא חברים.
אך, ואולי באופן מוזר, הוא לא הצטער על כך. חיי חברה נראו לו
מאוד מעייפים, ולעיתים גם מסוכנים רגשית, ולכן דווקא מצא רווחה
בחיי הבדידות שלרוב לא הורגשו כבודדים כלל וכלל.

אימא טרולית נכנסה לשירותים, ונרדמה שם. לכן נאלץ להשתין
באמבטיה, תוך שהוא פותח את המים בצינור הקטן. לאחר מכן, מכוחה
של הבדידות, טלפן לאחותו, טיפ-טיפ, וניסה לקשור עימה שיחה. היא
הייתה עייפה מאוד. כל היום עבדה במפעלי-הנייר, ובנוסף היו לה
כבר ילדים ובעל, וחיי אחריות כבדים. אך היא דיברה איתו, לכאורה
ברצון, למרות שעלה בו חשד שהיא כמהה לטרוק את הטלפון בכל רגע.
הרגשות האלו הכבידו עליו כשניתק את השיחה, ולכן יצא להתעלל קצת
באימא טרולית שלא היטיבה איתו בילדותו. הוא דפק על דלת
השירותים וצעק לה לצאת, וכשהיא התמהמהה הוא כיבה והדליק חליפות
ובמהירות את האור בשירותים במפסק ליד הדלת, ועשה לה מה שהוא
קרא "דיסקו". זה הוציא אותה יותר מהר, וזה הספיק לו למרות שכלל
לא רצה להשתמש בשירותים באותה עת.

בייגל?
הגוף שלך כל-כך רפוי. אני הולכת להתקלח, אתה בא? לא בא לי
להתקלח לבד. אתה בדיכי? אז מה קרה? אתה יודע לא בריא לך לשתות,
החיים לא מסובכים גם ככה? מה אתה רושם שם? קוס-אמו, התחתונים
שלי מסריחים לגמרי, כולי מסריחה. הייתי רוצה לדבר איתך קצת,
אבל אני חייבת להתקלח. אם תרצה לדבר תיכנס, טוב?

אני כל-כך עייפה, המים האלה מרדימים אותי. אח"כ נדבר על
אהבה... אני צוחקת. מה מפריע לך? טוב, נראה שאתה יודע. אתה הרי
לא מאוהב בי, נכון? אז מה הבעיה, אנשים עושים את זה כל-הזמן.
אני אנסה לעשות את זה בעדינות. בטח שזה יקרה, זה תמיד קורה, גם
אתה יכול להגיד את זה. אני מתכוונת שזה יכול לבוא גם ממך.
אנחנו הרי לא בדיוק זוג, רק טוב לנו ביחד... הו, אל תתחיל, זה
בגלל ששתית, אתה יודע טוב מאוד להסתדר לבד. אני מתכוונת
בלעדיי. כזאת אני, משוגעת, קוקוריקו, אני עושה מה שבראש שלי,
החיים קצרים מדי בשביל זיוני-שכל.

רוצה פרוסה? עכשיו אני הולכת לשמוע האוס ולעשן על המיטה
ולהסתכל בתקרה. מה, אתה עוקב אחריי? זה ירדים אותך. בסדר, בוא.
כי חפפתי. לפני שנכנסת. למה אתה שותה, למה-למה-למה, כמו
מזוכיסט. אבל אתה לא כמו כולם, אתה לוקח תרופות. הכבד לא מצליח
לפרק את התרופות והאלכוהול מספיק מהר, וזה נתקע לך בראש. אני
לא חושבת שיש תופעות-לוואי, חוץ מהשבוע-שבועיים הראשונים, עד
שהחומרים יתפרקו. איזה טאמבאל, אני אהיה חכמה בשבילך. תן
נשיקה... תן... יאללה, בוא נלך לישון, תספר לי על דולפינים,
פילים ורודים, וסוסים מכונפים.

מה קרה?! אתה יודע שזה יעבור, תירגע! זה יעבור, יעבור! תגיד
"זה יעבור..." זהו. אתה יכול ללכת מתי שאתה רוצה. מה זה,
תחרות? מה זה משנה מי יזרוק את מי? שמע, עבדתי קשה, אני
עייפה... לא, מותק, בכלל לא, אני רק לא אוהבת שאתה חופר. מה
שיהיה, יהיה - קיי סרה, סרה. טוב, אולי אני אירדם עד אז.

לא ישנת? לילה טוב.