ימים אלו משום מה מלאים בריקנות
נהרות של מחשבות זורמים לראשי ונשפכים משם הלאה
ואני, אני לא טורחת לברר לאן או למה.
הכל מלחיץ אותי.
לחץ נוראי, מצמק.

הערות צפות סביבי,
הארות חולפות מעליי,
ואני, אני רק רציתי להפסיק לחפש,
לא למצוא, פשוט להפסיק לחפש,
תמיד גרסתי שאלו שני דברים שונים לחלוטין,
כמו פרפר וגולם.

ובאמת, לא רציתי לשרבט עוד איזה שיר חפוז,
אבל יצא, נשפך.
זרם הלאה.
ושוב- לאן, ולמה?

ואתמול הייתה שקיעה כל כך יפה,
ואנשים מסביב דיברו עליה,
ואני, אני חושבת שלפעמים האזור הזה גדוש בנוף דל תקציב,
קרטון מרוח בצבע.

כמעט שהתייאשתי מלכתוב,
מלנסות להעלות שוב דברים על הנייר,
אבל יצא, נשפך,
ואני, אני מגלה שהתגעגעתי
ושהחלדתי.

והחלודה לא מפחידה אותי,
רק הריקנות שמנסרת ומנסה
להוציא ממני פתרון לאיזו חידה ישנה,
חידה נוראית, מצמקת.

כנראה שכמו שפעם אמרו לי-
יש רגעים שבהם עדיף לקום וללכת.