כשמתתי, אי אז בשנת 2003, לא באמת היה למישהו איכפת. המשפחה
בהתחלה נבהלה אבל אח"כ קיבלו את מותי כמובן מאליו. אמא אמרה
שהיא חזקה והיא מתמודדת אם הקשיים בדרך אחרת, אבא לא ידע על
המוות שלי עד יומו האחרון. את המוות שלי העברתי אי שם באזור
הראל שבהרי ירושלים. הרבה מתים היו איתי, כל אחד ודרגת המוות
שלו וסיבת המוות משלו. היו כאלה שהמוות שלהם הגיע בהדרגה,
לעומת אלה - שהקברנים הגדירו כמוות קשה - מוות שילך איתם לנצח,
והיו כאלה, וביניהם אני, שהמוות שלהם הוגדר כמוות קל עד בינוני
וניתן לטיפול. בין אלו אשר הוגדרו כמתים קלים - בינוניים, היו
שהגיעו למקום עקב אונס, מי עקב התעללות במשפחה, היו אפילו מתים
שבאו לשם מרצונם החופשי כי חששו להגיע למצב של מוות סופני ואף
בלתי הפיך. הייתה אפילו אמא צעירה שהגיעה למרכז פתולוגי בגלל
מוות שנבע עקב לידה. אני הגעתי לשם עקב התאבדות. התאבדתי בעת
שהייתי אמור להרוג אחרים, אי שם במחסום בין בית עור א-תחתא
לרעות. שם נפלא יש לישוב הזה: "רעות" - אחווה, הדדיות, עזרה,
שיתוף. לא הרבה מפריד בין החבר'ה ברעות לאלה בבית עור. רק כביש
אחד שמבטל כל רעות ביניהם. אבל מה לי ולבית עור? אפילו ערבית
אני לא דובר - חוץ מ"תעל" ו"רוח". האנשים מרעות דווקא נחמדים,
היו מביאים לנו פלאפל למחסום כשהיו עוברים בו בלילה, והרי מה
אם לא פלאפל מסמל את הרעות? ועוד פלאפל אמיתי - לא כזה ששמים
על הכתפיים כדי להורות לאחרים לירות בכפותים. בעיני רבים דווקא
עלה של זית מסמל אותה ואת השלום - ואני אפילו לא אוהב זיתים,
לא יכול  להריח אותם, פלאפל לעומת זאת אני דווקא מאד אוהב. אז
מה רע היה לי, אנשי תרבות שמאמינים ברעות, מביאים לי פלאפל
כשאני רעב. נכון שתושבי בית עור סבלו כדי שאוכל את הפלאפל
השמנוני להנאתי, ואני אפילו הרגשתי ייסורי מצפון, באמת הרגשתי,
אבל מצפון לא ממלא את הקיבה בלילה ופלאפל כן. ואז הוא החל
להימאס. טעים - טעים אבל כמה אפשר? ואז נשארתי רק עם המצפון
שלי, אופי סרבני מעולם לא היה לי, כך שלא יכול הייתי לומר דבר
לאנשים עם פלאפל על הכתפיים עד כמה הפלאפל שבפיתה מזיק, ואולי
כדי להרחיב את ערך הרעות גם לבית עור. אז פשוט החלטתי לא להיות
שם יותר והתאבדתי.