"החרב הזו לא יכולה להישאר כאן!" מיראל הלמה על השולחן.
לואיסיה שמעה את הכיסאות חורקים כששלושת הכוהנים הזדקפו
במושבם. בגבה אליהם, היא יכלה רק לנחש את הבעות הכעס והתדהמה
שהתפשטו על פניהם. לכן הופתעה כשהקול שענה כלל לא הכיל בתוכו
זעם.
"זה רק לזמן קצר". הוא השיב ברוגע.
"לא בא בחשבון!" קולה של מיראל נותר תקיף. "זה כפר, לא מבצר.
יש כאן משפחות, עם ילדים. זה לא המקום לחרב הזו".
לואיסיה לא יכלה שלא לחוש גאווה נוכח העיקשות שהפגינה הכוהנת
הצעירה שלהם כנגד בכירים ממנה. אך גם לא יכלה שלא לחשוש לה
נוכח התנהגותה הקולנית. היא לא הכירה את השלושה האחרים. אפילו
חששה להרים את ראשה ולהביט בפניהם החשוקות. היא מזגה את התה
באיטיות והאזינה בדממה להמשך השיחה שהתנהלה מאחוריה בהתעלמות
מוחלטת מקיומה.
"זה לא תלוי בנו, מיראל. זו פקודה מההיכל".
"ההיכל כה רוצה במותנו?" הספקנות בקולה הייתה גלויה אך הכוהן
שדיבר נותר רגוע.
"חומות ההיכל לא יוכלו לעמוד במתקפה נוספת", הסביר. "רוב הצבא
התייצב בגבול ועד שיחזרו, החרב לא תהיה בטוחה שם".
"ואיזה חומות בדיוק אתה רואה פה, סארן?" כיסאה של מיראל חרק
כשהעבירה את משקלה לפנים. "ואיזה צבא? כולם פה אנשים פשוטים.
משפחות שעובדות קשה להרוויח את לחמן ביושר. נשים וילדים
שנמצאים עכשיו בסכנה גדולה בגלל הצרה שהבאתם עלינו".
לואיסיה עצרה את נשימתה, אבל הכוהן שענה לשם סארן הצליח לשמור
על איפוק נדיר. "אנחנו לא מצפים מזה להיות מבצר. רק מקום
מחבוא. איש לא יעלה בדעתו לחפש את החרב בכפר פשוט".
השתררה שתיקה ולואיסיה דמיינה את המבטים שהוחלפו מאחוריה. היא
לקחה את המגש והסתובבה אליהם בראש מורכן. למרות זאת לא הייתה
יכולה להתעלם מדקירות המבטים שהופנו לעברה. השתיקה הייתה שונה
עתה. נראה היה כאילו רק עתה הם הבחינו בקיומה והתרעמו בתוכם על
הדברים שכלל לא הייתה אמורה לשמוע. היא הניחה את המגש בקצה
השולחן וחילקה כוס לכל אחד מהיושבים. הכוהן סארן היה היחיד
שהודה לה והראשון לקחת לגימה מהמשקה המהביל. היא הנהנה קצרות
מבלי להרים את ראשה וגלגלה את עיניה אל צרור הבדים המאפירים
ששכב במרכז השולחן. הצורה הכללית של החפץ הייתה ברורה והיא
תהתה האם זו החרב שגרמה לכל המהומה.
יד קרה נגעה פתאום במרפקה. "לואיס. אני חושבת שנגמרו לנו עלי
המנטה", קולה של מיראל היה חלש. לואיסיה הרימה את ראשה ופגשה
בעיניה. הקמטים שהתהוו על מצחה של הכוהנת היו ברורים.
"אני אלך לחפש", היא הנהנה פעם אחת וניסתה לחייך. הארבעה הביטו
בה בדממה כשלקחה את סלסילת הקש שלה ויצאה מהבית.
בחוץ, ליד הגדר, עמדו שישה חיילים ליד תשעה סוסים שכל הציוד
עוד היה עליהם. לואיסיה חשה הקלה על כך שהם לא עומדים להישאר
זמן רב.
החיילים עצרו את שיחתם כשראו אותה והחלו לבחון אותה בעיניהם
בצורה שלא הותירה מקום לספק. מספר התלחשויות גסות הצליחו
להתגנב אל אוזניה כשחלפה על פניהם. היא זקפה את ראשה בהתעלמות
והמשיכה.
לא הרחק משם התקבצו חבורה של ילדים סקרנים שהיו עסוקים
בהתלחשויות משלהם. הם זיהו אותה מתקרבת והחלו מקיפים אותה
בשאלות.
"זה נכון שהם באו לגייס אותנו?" שאל קול רועד.
"הצבא לא מגייס ילדים", היא מיהרה להרגיע.
"הם יגייסו את אבא שלי?" שאל קול אחר.
"לא וורן. הם לא באו לגייס אף אחד. הם בסך הכל מנהלים שם שיחה
רגילה".
"כן? אז למה גירשו אותך?"
"לא גירשו אותי. אני הולכת לחפש מנטה. רוצים לעזור?"
הילדים השתתקו כמעט מיד והחליפו מבטים נבוכים אחד עם השני. הם
לא בורכו ברוח התנדבותית היום. אבל היא לא יכלה להאשים אותם על
כך שהעדיפו להישאר קרובים יותר אל משפחותיהם בזמנים אלה. למרות
המרחק מהגבול, השמועות על המלחמה המתגבשת לא פסחו על כפרם,
והמתח הורגש באוויר שעה שכל גבר בשל היה מועמד לגיוס.
"בסדר", היא נאנחה. "רק אל תפריעו להם. ותשמרו מרחק מהחיילים",
הוסיפה לפני שיצאה מביניהם ופנתה אל האורוות.
סוסה של מיראל היה בתא הראשון. לואיסיה לא חשבה שתהיה לכוהנת
התנגדות כלשהי אם תיקח אותו מאחר והייתה זו היא ששלחה אותה.
הסוס הערמוני הרים את ראשו מתוך השוקת והביט בה כשהתקרבה.
"היי, ד'ניר. מה דעתך על טיול?" היא הושיטה יד ונגעה בפניו
המוארכות. הסוס פלט נחירה קצרה בתגובה למגעה. היא משכה עליו את
האוכף, טיפסה על גבו ויצאה אל היער שצמח ממזרח לכפר. ד'ניר שמח
על ההזדמנות שהוענקה לו למתוח את רגליו ופרץ מיד בדהירה מהירה,
אך לואיסיה נאלצה להאט אותו ברגע שנכנסו בין העצים הצפופים.
היא הובילה אותו בשביל המוכר ועצרה ליד הנחל. שם קשרה אותו אל
עץ עבה ששורשיו נמשכו אל תוך המים הזורמים. היא לקחה את הסל
והחלה לתור בין הסלעים ומתחת לשיחים הצפופים אחר צמח המנטה
הריחני.
הסל עוד לא היה מלא בחציו כשהחליטה שאספה מספיק. הייתה להם
מספיק מנטה בצנצנות שעל המדף. היא ידעה זאת משום שהייתה זו היא
שנהגה להכין את התה. אבל היא לא חשבה שהלכה לפה לחינם. בלאו
הכי היא העדיפה את ריחו של היער מאשר את זה של הקירות
הסגורים.
היא התיישבה על שפתיו של הנחל, חלצה את סנדליה וטבלה את רגליה
במים הקרירים. לאחר זמן קצר היא נשכבה על גבה ועצמה את עיניה.
אוזניה נפתחו אל קולות היער והאזינו לציוצי הציפורים שהיו
בשבילה כמנגינה מתוקה. מוחה התמלא בשלל מחשבות לא ממוקדות, אך
עד מהרה היא החלה לתהות על המתרחש בבית הכוהנת. האם מיראל תוכל
להיפטר מהאחריות שנמסרה לה בניגוד לרצונה?
היא לא ידעה מה זו החרב הזו שכה הסעירה את הכוהנת אך בוודאי לא
היה מדובר במשהו שמסמן טובות. בזיכרונה עלה צרור הבדים המאפיר
ששכב במרכז השולחן והיא ניסתה לדמיין כיצד נראית אותה חרב
המסתתרת תחתיו.
היא זכרה ששמעה את הכוהנים מכנים אותה 'חרב הנשמות'. שם שגרם
למיראל להלבין את פניה. לואיסיה ידעה מהן נשמות ועל ערכן
בחייהם. את זאת למדה מפילאנה. אך הכוהנת הזקנה מעולם לא הזכירה
את חרב הנשמות באותם סיפורים והיא תהתה האם יש קשר בין
הדברים.
קול צפצופים רם הפר לפתע את הדממה. לואיסיה פתחה את עיניה
וראתה להקה של ציפורים ממריאה מעל לצמרות העצים ומתפזרת בשמים
כענן שחור. כעבור רגע נשמעו צפצופי בהלה נוספים ולהקה נוספת
התרוממה באוויר, ממקום קרוב יותר הפעם.
לואיסיה התיישבה וקימטה את מצחה. קריאות נוספות נשמעו ולנגד
עיניה להקה נוספת המריאה אל השמים.
משהו מתקרב, הבינה. היא משכה את רגליה מהמים, לבשה את סנדליה
וקמה להתיר את ד'ניר. צפצופים נוספים חתכו את השמים וצבעו אותם
בשחור. הסוס זקף את אוזניו והחל למשוך בראשו.
"תירגע, הכל בסדר", לואיסיה הניחה עליו יד עדינה והחלה להתיר
את החבל. קריאות נוספות נשמעו והיא נרעדה לגלות כמה קרובים היו
עתה. ידיה פעלו בזריזות להתיר את הקשר הסורר שיצרה כשרשרוש
עלים משך את תשומת לבה אל עברו השני של הנחל. היא הרימה את
ראשה וראתה דמות גבוהה יוצאת מבין העצים.
הדבר הראשון שלואיסיה הבחינה בו היה השיער הכתום- רעמה פרועה
שנצצה באור השמש והחליקה מאחוריו כגלימה עבה.
הוא עצר ליד המים, רחרחה את האוויר ואז פנתה לביט בה. בתחילה
היא חשבה שאולי הוא מחייך אליה, ואז ראתה את זוג הניבים שהציצו
בפיו.
נהמה עמוקה חתכה את האוויר.
נשימתה נעתקה. היא החזירה את עיניה אל הסוס ומשכה בחבל בידיים
רועדות. מזווית עיניה ראתה את היצור מתכופף ואז מנתר באוויר.
הוא חלף מעל הנחל כאילו היה לא יותר משלולית קטנה ונחת מולה
בקול פגיעה מצמרר. ד'ניר התרומם על רגליו האחוריות ופלט צהלה
מחרישה. לואיסיה מעדה  ונפלה על גבה.
היצור התרומם והביט בה בעיניים חייתיות שהיו בצבע צהוב עז.
עיניים שהיו מוכרות לה בצורה מזוויעה. היא חשה כאילו התעוררה
אל תוך אחד מסיוטיה, וגילתה שהפך למציאות.
היצור התקרב בצעדים שלווים ועצר רק לרגע ליד הסוס המשתולל.
מתוך מעטה הפרוות שעטה לגופו הגיחה יד צנומה. לואיסיה נשנקה
כשראתה את הטפרים העבים שיצאו מקצות אצבעותיו. היד חלפה
באיטיות על פניו של הסוס והידקה את אצבעותיה סביב החבל. היצור
נתן משיכה מהירה והחבל התנתק בקול קריעה מצמרר כאילו היה לא
יותר משערה דקה. ד'ניר השתולל ומשך בראשו. החבל החליק מבין
האצבעות הלופתות והוא הסתלק משם בדהירה קולנית, מותיר את
לואיסיה לבדה.
היצור הידק את אצבעותיו באוויר והפנה לעברה את ראשו. המבט
בעיניו היה ברור. חיית טרף שסימנה את מטרתה. לואיסיה ניסתה
לזחול לאחור אך לא היה בכך די בכדי להתרחק מהצעד הבודד שהיצור
עשה לעברה. גרונה התכווץ לקראת צעקה אך הוא כבר היה מעליה וידו
הכבדה חסמה את פיה. מזווית עיניה היא ראתה את הטפרים החדים
ננעצים בלחייה ודקירות הכאב עוררו בה רעד נוסף. הוא קירב את
פניו וריח עז של דגים פיתל את קיבתה.
הריח התחזק ועבר רגע לפני שהבינה שהוא מדבר אליה. המילים היו
לא יותר מנהמה שנשפה באוזניה אך ברורות כאילו נחקקו על מצחה
במחט. "נסי לצעוק שוב ואני אקרע אותך לגזרים".
היא הרימה את עיניה ופגשה בעיניים הצהובות שהביטו בה ברעבתנות.
היא ראתה אותן מתכווצות קמעה. כף היד הסתובבה על פיה והיא חשה
בטפרים החדים מתקבעים עתה מתחת לסנטרה. האחיזה התהדקה והוא החל
לגרור אותה על האדמה. לואיסיה עצרה אנקה שאיימה לברוח מגרונה
וקימרה את גבה לכאב האבנים החדות שחלפו תחת גבה. היצור הרים
אותה כאילו הייתה לא יותר מבובה קטנה והשעין אותה על גזע עבה.
היד הכבדה המשיכה לחסום את פיה. ריח הדגים שב ועלה באפה כשדיבר
שוב בחספוס החייתי של קולו.
"אני אשאל אותך מספר שאלות. חייך יהיו תלויים בתשובות שאקבל".
לואיסיה הביטה בעיניי החיה שניבטו מעליה והתכווצה כשהחליטה
שתענה על כל שישאל בכדי להציל את עצמה.
היצור פלט מספר נשימות קצרות ומילא את האוויר בריח נוסף של
דגים.
"אני עוקב אחר שיירה. תשעה רוכבים, שלושה כוהנים. הם עברו פה
לפני זמן לא רב. ראית אותם?"
היא חשה ביד הכבדה מתהדקת מעל פיה. הוא לי ציפה שתענה בקולה.
האם זה מבחן?
ראשה רעד כשהנידה בחיוב.
חיוך דק התפשט על פניו. היד הכבדה ירדה מפיה אך נותרה קרובה
דיו למקרה שתחליט לצעוק.
"ראית לאן הם הלכו?" הוא שאל.
גם הפעם היא ידעה שהתשובה ברורה לו. לא היה טעם לשקר.
"הם עצרו בכפר".
היצור הנהן פעם אחת והמשיך. "הם נשאו איתם חפץ כלשהו?"
"חפץ?" צייצה. היא ידעה למה התכוון.
"חרב עטופה בדים", הוא נידב את המידע בחוסר סבלנות. "ראית
אותה?"
לואיסיה היססה טרם הנידה בראשה לשלילה. האם התגובה הייתה
אמינה?
היצור עיקם את פיו כאילו שוקל זאת.
"כמה זמן הם מתכוונים להישאר?" שאל לבסוף.
לואיסיה הנידה שוב בשלילה. קולה רעד. "אני... לא יודעת. הם לא
פרקו את הסוסים. אולי בקרוב".
"ולא ראית שום חפץ שנמצא ברשותם?" הוא ניסה שוב.
לואיסיה כיווצה את שפתיה והנידה שוב בראשה.
"בטוחה?"
היא זכרה להניד בחיוב הפעם.
"טוב". היצור הזדקף בהחלטיות. "אם כך, אין לי עוד צורך בך".
הוא הרים את ידו והפנה את טפריו אל פניה.
לואיסיה פלטה יבבה קצרה. היא עצמה את עיניה ונצמדה אל הגזע,
ממתינה לכאב שיבוא. אך זה התמהמה. היא שמעה משהו נשבר
והתכווצה, אך דבר לא קרה. לאחר רגע העיזה לפתוח את עיניה לכדי
סדק צר, אך היצור כבר לא היה שם. היא הביטה סביבה בזריזות
ומשלא ראתה אותו, קמה על רגליה ומיהרה אל הכפר.
צהלת סוסים נשמעה ברגע שיצאה מבין העצים. תשעת הרוכבים חלפו על
פניה מבלי לעצור ופנו על השביל שחצה את היער. לואיסיה זיהתה את
צרור הבדים תלוי על גבו של אחד מהם, כנראה סארן. היא רצתה
לצעוק לעברם. להגיד להם לעצור. אך גרונה לא היה מסוגל לעמוד
במעמסה. במקום זאת היא פנתה אל ביתה של מיראל.
הכוהנת הצעירה הסתובבה בבהלה כשהדלת נפתחה בסערה. היא הביטה
בנערה המתנשפת שעמדה בפתח וקימטה את מצחה.
"לואיס? מה קרה?"
גרונה של לואיסיה רעד כשניסתה ליצור בו מילים כלשהן שיסבירו את
שאירע. אבל המילים התערבבו כסלט במוחה ורק אחת הצליחה לבלוט
מעל כולן.
"ש... שד", היא הצליחה להגות אותה בלשון סבוכה.
"שד?" מיראל עיקמה את אפה, ואז כאילו המילה התאקלמה במוחה,
עיניה התרחבו פתאום.
לואיסיה הנהנה וייצבה את קולה להמשיך. "ביער. הוא... הכוהנים.
הוא מחפש את החרב".
פניה של הכוהנת החווירו. לסתה הייתה שמוטה. נדרש לה רגע
להתעשת. "הישארי פה!" הפטירה ויצאה בריצה. לואיסיה הביטה בה
מבעד לדלת. הכוהנת נשענה מעל הגדר ומתחה את צווארה בניסיון
לראות דבר מה.
"הם הלכו כבר", אמרה לואיסיה. "ו..." היא השפילה את ראשה
בהיסוס. "ד'ניר ברח".
מיראל הסתובבה והביטה בה. קבוצות משיערה השתחררו והחלו
מתנופפים ברוח. "סגרי את הדלת ואל תצאי!" היא ציוותה ופנתה
לאורך השביל מבלי לוודא שזו עושה כדבריה. אבל ללואיסיה לא
הייתה כל כוונה להתווכח. היא סגרה את הדלת וניגשה להביט מבעד
לחלון. בניגוד למה שציפתה, הכוהנת לא פנתה לכיוון האורוות.
במקום זאת היא רצה אל הילדים שהתקבצו בפאתי הכפר וגירשה אותם
לביתם. אחד המבוגרים עבר במקום והיא עדכנה אותו במצב.
רגליה של לואיסיה החלו לרעוד לאחר מאמץ והיא התיישבה בפינה.
כעבור דקות ספורות הדלת נפתחה ומיראל נכנסה.
"לא יצאת להזהיר אותם?" שאלה לואיסיה. "יש עוד סוסים באורוות.
אף אחד לא יתנגד אם תשאילי אחד מהם".
מיראל הנידה בראשה בתנועה איטית. "הם כוהנים בכירים. לא צריכה
להיות להם בעיה להתמודד עם שד".
לואיסיה התכווצה. האדישות הזו כלל לא הייתה אופיינית לה. "ומה
אם הוא יתקוף אותם בשנתם?" התעקשה.
"הם יהיו בסדר", היא ביטלה אותה בהינד ראשה. "בואי, ספרי לי מה
קרה", היא גררה כיסא מהשולחן והתיישבה מולה.
לואיסיה הביטה בכוהנת ונשכה את שפתה לזיכרון העיניים הצהובות
ששב ועלה במוחה. גרונה רעד והקשה עליה להפיק את המילים שביקשה.
היא לא רצתה לחזור אל אותו רגע שהתרחש רק לפני דקות ספורות.
לחשוב שהייתה יכולה להיות מתה עכשיו. אך הכוהנת התעקשה והיא
גוללה בפניה את שאירע בקול רועד.
"זה נס שאת עוד בחיים", מיראל הניעה את ראשה.
לואיסיה נשכה את שפתה ועצמה את עיניה. מראה העיניים שב ונגלה
על פני המסך השחור והיא מיהרה ופקחה אותן.
"את נראית עייפה. אולי כדאי שתלכי לנוח".
לואיסיה הנידה בשלילה. היא לא חשבה שתוכל להירדם עתה. אולי
לעולם. היא נשענה לאחור והתכווצה כשגבה הפצוע נגע במשענת
הכיסא. התכווצות שלא חמקה מעיניה הבוחנות של מיראל.
"את פצועה?"
"אני בסדר".
"תראי לי!" הכוהנת קמה וניגשה לבחון אותה.
"אני בסדר!" לואיסיה הדפה את ידיה.
"תני לי לראות". היא תפסה בכתפיות שמלתה ומשכה בהן מעל כתפיה
הצרות. השמלה החליקה על הרצפה וחשפה גב חבול ופצוע.
"או, לואיס", קולה הרועד של הכוהנת רמז בבירור על מראה
הפציעות. היא ניגשה אל המדף והוציאה שלל עשבים ועלים שלואיסיה
הכירה היטב את שמותיהם ושימושיהם ולו רק בכך שהיא עצמה הייתה
זו שאספה את רובם. היא מילאה כוס במים רותחים, יצקה לתוכה מספר
עלים שונים וחזרה אל לואיסיה כשבידה מגבת רטוב.
"תסתובבי, אני רוצה לנקות את זה".
"זה לא כזה כואב", אמרה לואיסיה אך הסתובבה בכל זאת.
"תפסיקי להיות גיבורה", הפטירה מיראל והצמידה את המגבת אל הגב
הפצוע.
לואיסיה הצליחה להחניק אנקה אך ההתכווצות של שריריה הייתה
גלויה.
"כמה מהצלקות הישנות נפתחו", אמרה מיראל.
לואיסיה הנהנה בקול חרישי והן לא הוסיפו לדבר על כך עוד. מיראל
יצקה את הנוזל שיצקה בכוס על מגבת חדשה וחיטאה בעזרתו את
הפצעים. זה שרף אך לואיסיה לא הוציאה הגה. כשהכוהנת סיימה, היא
משכה את שמלתה מעל כתפיה וקמה מהכיסא.
"כדאי שאחזור. גאר'ן יתחיל לכעוס אם לא אתחיל להכין את ארוחת
הערב".
מיראל הנהנה. "כן. מהרי הביתה ילדה. ואל תתקרבי אל היער עד
שאחליט שזה בטוח".
לואיסיה הנידה בראשה ויצאה אל ביתה.
בית סבה וסבתה היה ממוקם בקצהו הדרומי של הכפר. הבית הגדול
והמגונדר ביותר מבין שלל הבתים העלובים שהרכיבו את כפרם. בולט
כמו פצע על עור חלק. החלונות היו מאוגפים. גדר גבוהה הקיפה את
המבנה ושביל צר הוביל אל הדלת.
גאר'ן ישב בכיסא הנדנדה הקבוע שלו ועישן מקטרת. ריח העשבים
השרופים התפשט בין הקירות ויצר תחושה של מחנק. למרות זאת הוא
סירב לאפשר ללואיסיה לפחות את החלונות. הוא לא אהב את מגע הרוח
על עורו המקומט.
לואיסיה הרתיחה סיר מים וחתכה לתוכו ירקות. בזמן שהתבשלו, היא
אספה את הכביסה המלוכלכת, הניחה אותה בתוך גיגית עץ ריקה שעמדה
בחוץ וניגשה לבדוק מה שלום סבתה. אירנה שכבה במיטתה בעיניים
עצומות. נשימותיה אבל העידו על כך שהיא ערה. לואיסיה רכנה אליה
באיטיות ודיברה בקול רך.
"סבתא. האוכל מוכן עוד מעט".
האישה הזקנה פקחה את עיניה וזוג השפתיים המקומטות התהדקו לפס
דק שהיה אמור להיות חיוך.
"עזרי לי לקום", היא ביקשה בקול שברירי. לואיסיה העדיפה שהיא
תאכל במיטתה אך גאר'ן התעקש שכל שוכני הבית יאכלו יחד סביב
השולחן. היא עזרה לה לקום והובילה אותה אל השולחן. גאר'ן הביט
בה מהכיסא ומצץ את המקטרת שלו בשפתיו היבשות. לואיסיה נמנעה
מלהביט בעיניו הבוחנות שעברו עליה בקפידה כאילו התעקשו להעביר
עליה ביקורת נוקשה. אך היא לא עשתה דבר שהיה כנגד רצונו והוא
נאלץ לטמון את שיניו במקטרת.
"עזרי לי לקום", הוא נשף לאחר שהושיבה את סבתה ליד השולחן.
לואיסיה פנתה לסייע לו וגררה את משקלו אל מקומו בראש השולחן.
לאחר ניגשה אל הכיריים והורידה את המרק מהאש.
"אירנה. תפילה", פקד גאר'ן. הם שילבו ידיים מתחת לסנטרם ואירנה
אמרה תפילה קצרה בקולה החלש. כשסיימה, גאר'ן בצע את לחמו והחל
לאכול מן המרק.
לואיסיה הייתה הראשונה שסיימה. היא המתינה לגאר'ן ואירנה ועזרה
לכל אחד מהם לחזור אל מקומו.
שטיפת הכלים הייתה עוד חלק ממטלותיה אך היום היא דווקא הודתה
על כך. העסקת הידיים הצליחה להסיט את מחשבותיה מהעיניים
הצהובות שהדהדו במוחה. אבל בלילה, כששכבה במיטתה, לא היה דבר
שימנע ממחשבותיה לגלוש אל אותן מחוזות אפלים. היא פחדה להירדם
משום שידעה אילו חלומות ירדפו אותה. אבל בשלב כלשהו היא
נכנעה.
בחלומה הופיעו אותן זוג עיניים צהובות שרדפו אותה מאז ילדותה.
אלא שהפעם לעיניים היה גוף. שיער כתום בהיר, ניבים ארוכים
וטפרים חדים. היא רצה אבל הוא היה מהיר ממנה, והיא הייתה כה
קטנה. בקושי הגיעה אל ברכיו. היא חשה באצבעות הטפרים ננעלות
סביב צווארה ואת רגליה ניתקות מעל הקרקע. היא בעטה בהן בכל
הכוח אך כל שפגעה בו היה אוויר ריק. ריאותיה החלו לבעור.
היא התעוררה בבהלה והתפתלה להשתחרר מהדבר שלחץ על צווארה. זו
הייתה רק השמיכה. עגלי זיעה זלגו ממצחה ונספגו בשיערה. החלונות
היו מוגפים אך היא ידעה שעדיין חושך בחוץ. נחירותיו של גאר'ן
נשמעו ברחבי הבית. היא יצאה ממיטתה ופסעה בשקט על רצפת העץ
הקרה. דלת הבית חרקה אך לא מספיק בכדי להתגבר על הנחירות. היא
החליקה דרכה החוצה ודאגה לסגור אותה בעדינות.
אוויר הלילה היה תמיד שינוי מרענן ביחס למחנק ששרר בפנים. היא
פסעה על השביל הצר מחוץ לגדר הגבוהה וטיילה לאורך הגדרות
הנמוכות יותר שהקיפו את הכפר. הירח זרח בחצי מגודלו והאיר שמים
מלאי כוכבים. קולות הצרצרים היו מקהלה ברקע. רוח הלילה ייבשה
את הזיעה מפניה וגרמה לה להרגיש שוב רעננה. אבל מחשבותיה עוד
לא נחו. היא הביטה מזרחה, בכתם השחור שהיה היער הסבוך שגדל שם,
והסיטה את מבטה מיד כשהעיניים הצהובות החלו לעלות שוב בתודעתה.
דמות גבוהה שעמדה ליד הגדר לכדה את מבטה. היא הייתה קרובה
כשהבחינה בה. ליבה החסיר מספר פעימות רצופות. שריריה התכווצו
ונשימתה ננעלה.
הדמות לא זזה, אפילו לא הביטה בה. חלפה שנייה ארוכה בטרם גופה
השתחרר וריאותיה חזרו לפעול.
"ד'ניר!" היא חייכה בהקלה וניגשה אל הסוס שעמד דומם. הוא
התעורר מקולה והרים אליה את ראשו. היא הניחה יד קרה על פניו
המוארכות והצמידה אליו את מצחה. מגעו היה חם. מנחם כמעט. היא
העבירה את ידה ברעמתו הפרועה ותפסה במושכות.
"בוא. נחזיר אותך לאורוות. אתה בטח רעב". היא הובילה אותו
אחריה באיטיות בין מבני הכפר, מאיטה את ליבה לצליל הפרסות
שהדהדו בין קולות הלילה הטבעיים. לא היה בה כל רצון להעיר
מישהו משנתו והיא השתדלה לשמור על מרחק מרבי מבתי התושבים.
ביתה של הכוהנת היה הרחב מבין כל בתי הכפר, אף שלא מהודר כבית
סבה. כשחלפה על פניו הבחינה בהלומת אור דקה שבקעה מחריצי
החלון. היא החזירה את ד'ניר אל תאו, דאגה למלא לו חציר ושבה
במהרה אל הבית. אלומת האור עדיין דלקה. היא קרבה אל הדלת ונקשה
עליה בזהירות. לא הייתה תשובה. היא תפסה בידית וניסתה לפתוח
אותה. להפתעתה הדלת לא הייתה נעולה.
הבית היה מואר באור העששית הקטנה שעמדה על השולחן. לידה היה
מונח ספר פתוח שהוסתר כמעט במלואו על ידי ראשה של הכוהנת שנח
על צדו. לואיסיה סגרה אחריה את הדלת והתקרבה בצעדים זהירים.
"מיראל?" לחישתה הדהדה ברחבי הבית. הכוהנת לא זזה. לואיסיה
התקרבה עוד והגבירה את קולה. "מיראל!"
עיניה של הכוהנת נפתחו, מצמצו פעם אחת ואז היא קפצה לאחור
בכיסאה.
"לואיס?" נשימותיה היו קצובות. "הבהלת אותי". היא שחררה נשימה
ארוכה ופנתה להביט סביבה בבלבול. "כבר בוקר?"
"עוד לא", לואיסיה הנידה בראשה.
מיראל מצמצה בכבדות וסילקה את קורי השינה שעטפו את מוחה. היא
הביטה בספר הפתוח שנפרש מולה וההבנה החליקה באיטיות אל מוחה.
היא מיהרה לסגור אותו והסתירה את הכריכה בידה. לואיסיה הצליחה
להבחין במילה 'נשמה' חקוקה בין שתי אצבעות לפני שגם זו הוסתרה.
אבל די היה בכך שתביט בכריכת העץ המתקלפת בכדי שתוכל לזהות
אותו ממדף הספרים שניצב בפינת הבית. היא זכרה ששמו המלא היה
'מארג הנשמות'. מיראל מעולם לא התנגדה לתת לה לקרוא מהספרים
שלה אך לואיסיה כלל לא הראתה התעניינות בספר הספציפי הזה, עד
לאותו רגע. ודווקא עכשיו היה נראה שמיראל לא תראה זאת בעין יפה
אם היא תבקש.
"שאכין תה?" לואיסיה החליטה לשבור את השתיקה. מיראל הנהנה בקול
ריקני ולואיסיה ניגשה אל סיר המים הרותח שעמד על הכיריים. היא
מזגה ספל ריחני לכל אחת מהן והתיישבה ליד השולחן.
מיראל לגמה מהתה באיטיות והנהנה לטעם המתקתק שמילא את פיה.
"למה את לא ישנה?" היא שאלה כעבור רגע.
"סיוטים", לואיסיה השיבה בקולה הרגיל. "ואת".
מיראל לקחה לגימה ארוכה בטרם השיבה. "ישנתי, עד שהערת אותי",
אמרה.
"לא במיטה שלך", לואיסיה העירה.
הכוהנת פלטה המהום קצר. סימן ברור שהיא לא מתכוונת להמשיך
בכיוון הזה של השיחה.
לואיסיה נאנחה. "ד'ניר חזר", אמרה כעבור רגע. "שמתי אותו
באורוות".
מיראל הנהנה בקול חסר התלהבות. "סוס חכם", סיכמה בפשטות ולקחה
לגימה נוספת מהמשקה המהביל. לאחר, הרימה את ראשה ותקעה
בלואיסיה מבט סקרני. "ספרי לי על הסיוטים שלך", ביקשה, ולשם
שינוי הייתה התעניינות בקולה.
לואיסיה הניחה את הספל על השולחן ושילבה את אצבעותיה בין
ברכיה. "הסיוטים הרגילים. אותן עיניים צהובות וידיים שחונקות
אותי באוויר".
מיראל הנהנה. "והיום זה היה חזק יותר?" שאלה.
לואיסיה הרימה את עיניה ופגשה במבטה של הכוהנת. "היום זה היה
אותו שד שניסה להרוג אותי. היו לו אותן עיניים. צהובות,
חייתיות".
"עיניים של שדים", אישרה מיראל. "לא חשבתי על זה אתמול. זה בטח
היה נורא בשבילך. סיוט שמתגשם. אני לא מסוגלת אפילו לתאר איך
הרגשת באותו רגע. אפילו אני הייתי מפחדת".
"את?" לואיסיה הנידה את ראשה בביטול. "אם כבר, השד היה מפחד
ממך". הייתה הלצה ברורה בקולה.
אבל מיראל לא חייכה.
"את יודעת שאני לא מאשימה אותך", לואיסיה הרצינה את קולה.
"אני יודעת". מיראל הנהנה. "אבל אני לא יכולה שלא להאשים את
עצמי". היא השפילה את ראשה אל הספל הריק והניחה אותו על
השולחן. הספל של לואיסיה עוד היה מלא בחציו אך היא לא נגעה בו.
אצבעותיה חפרו בשולי שמלתה.
"למה את חושבת שהוא רצה את החרב?" שאלה לבסוף.
מיראל הרימה את ראשה. שפתיה התהדקו לפס דק. "אולי כדאי שתחזרי
לישון", אמרה וקמה מהשולחן. אבל לואיסיה נשארה לשבת. לסתה
התהדקה בנחישות.
"אני חושבת שמגיע לי לדעת למה כמעט מתתי אתמול", היא הביטה
בעיניה של הכוהנת מבלי להרפות.
מיראל פלטה נשימה ארוכה ובסופה התיישבה חזרה. "מה הטעם? בלאו
הכי תגלי זאת במוקדם או במאוחר", אמרה בקול יבש. לואיסיה הביטה
בה ארוכות, מחכה לשמוע עוד. לאחר זמן שנראה כמו נצח הכוהנת
החלה לדבר.
"שמעת פעם על אבן הנשמות" היא שאלה.
לואיסיה הנהנה קצרות. "הזרוע היחידה בעולם הגשמי המסוגלת לגעת
בנשמה", היא ציטטה.
מיראל צמצמה את עיניה. "קראת את הספר?" היא השפילה את מבטה אל
כריכת העץ העבה שהסתתרה מתחת לידה.
לואיסיה הנידה בביטול. "פילאנה סיפרה לי".
"פילאנה?" הייתה הפתעה בקולה. מיראל ידעה על הקשר החזק שנרקם
בין הנערה לבין הכוהנת הזקנה שנפטרה זה מכבר. אך מעולם לא חשבה
שזו סיפרה לה דברים כאלה שכלל לא אמורים להיות מנת חלקה של
נערת כפר פשוטה.
"מה עוד פילאנה סיפרה לך?" היא חקרה.
לואיסיה שילבה את ידיה על ביטנה. היא לא רצתה לומר משהו שיפגע
בשמה הטוב של הכוהנת הזקנה. אבל השיחה כבר הייתה פתוחה, והיא
הייתה נחושה לגלות עוד בעצמה.
"היא סיפרה לי על הנשמות. ועל אנשים שהיו משתמשים באבן בכדי
לגנוב אליהם נשמות של אחרים".
"כוהני המוות", אישרה מיראל. לא היה כעס בקולה כי אם מאין
כניעה. "הם העדיפו לקרוא לעצמם כוהני הנשמות. אבל הם לא קיימים
עוד. השליטים של העבר רדפו והרגו עד האחרון שבהם", היא הוסיפה
על המידע אף שלא היה נראה שעשה זאת בלב שלם.
"איך זה קשור לחרב?" סקרנותה של לואיסיה גברה.
"את יודעת איך נוצרו השדים?" מיראל שאלה במקום.
לואיסיה נשכה את שפתה והנידה לשלילה.
"הכלאות בין אדם לחיה", הסבירה הכוהנת. "בני כלאים שנוצרו על
ידי אותם כוהנים אפלים. הם היו חוטפים נשים צעירות, אונסים
אותן באכזריות ומחדירם נשמה של חיה יחד עם זרעם ". היא עצרה
בכדי לבחון את תגובתה של הנערה. היה זעזוע בעיניה, אך לסתה
הייתה חשוקה. ללא ספק, נפשה הייתה חזקה מזו של נערות אחרות.
"הם ביקשו ליצור לעצמם צבא חזק", היא המשיכה. "ליצור לוחמי על
שיתגברו בקלות גם על הצבאות הגדולים ביותר".
"אז מה קרה?" קולה של לואיסיה רעד.
"המלך החליט לפתוח במתקפת מנע. דאג לחסל את כולם".
"אבל... אם היה פה שד, זה אומר-"
"כוהני הנשמות אינם עוד", מיראל קטעה אותה. "אבל כמה מבני
הכלאים שיצרו הצליחו לשרוד ולשגשג בעולם".
לואיסיה כיווצה את שפתיה וניסתה לעקל את כל המידע החדש במוחה.
"אני עדיין לא מבינה איך זה קשור לחרב ההיא", אמרה.
"החרב נוצרה על ידי כוהן מוות בשם איגוראס פ'רן. הוא היה
היחידי שהצליח לחשל את אבן הנשמות לחרב. כלי נשק עוצמתי שלכד
בתוכו את נשמות קורבנותיו ואגר בתוכו עוצמה השקולה לזו של אל".
היא עצרה להביט שוב בלואיסיה. פני הנערה היו חיוורים. אבל
נחישותה לא נעלמה.
"אז מה קרה?" היא שאלה כשהכוהנת התמהמהה.
מיראל נאנחה והמשיכה. "החרב נתנה לו כוח. אבל היא גם הייתה זו
שהפילה אותו. את מבינה, הנשמות שהוא לכד בעזרתה לא חיזקו רק
אותו אלא גם את החרב. לא עבר זמן בטרם זיכרונותיהם של הנופלים
התגבשו לתודעה. זיכרונות של נקמה וכאב. איגוארס חשב שיוכל
לשלוט בחרב אך עם כל אדם שהרג כוחה הלך וגדל. לבסוף הייתה זו
החרב שהפכה ליד האוחזת ואיגוראס נהיה לכלי. הוא הפך לחיה צמאת
דם. אחת חסרת היגיון. כזו שהיה קל להפיל. היו אלה השדים שיצר,
ילדיו, אשר חיסלו אותו. הם חשו בעוצמתה של החרב ורצו אותה
לעצמם. הם הרגו אותו והחלו להילחם בינם לבין עצמם על חזקתה.
כשהקרב נגמר, רק אחד נותר לעמוד, תשוש מהקרב. מטרה קלה לצבאות
המלך. החרב נלקחה מגופתו ונמסרה לכוהני האור להשגחה". היא
סיימה והמתינה לתגובה מהנערה.
לואיסיה נאבקה לסדר את כל המידע בראשה. היה קשה להאמין שאותו
צרור של בדים מלוכלכים שראתה בדיוק פה על השולחן הכילו בתוכם
את אותה חרב נוראית. משום מה, זה היה קשה יותר לעיכול מהעובדה
שאתמול גם כמעט ומצאה את מותה על ידי שד. יציר כפיו של אחד
מאותם כוהני מוות נוראים. הצלקות הטריות בגבה עקצצו לזיכרון
המפגש המצמרר. היא נתמתחה בכיסאה ולקחה נשימה.
"למה הם לא השמידו אותה?" שאלה לבסוף.
"אי אפשר לדעת מה יקרה", הסבירה הכוהנת. "גם אם החרב ניתנת
להשמדה, איש לא יודע מה יעלה בגורל אותן נשמות שעוד נותרו
לכודות בתוכה. ייתכן שהן ימשיכו את דרכן לעולם הבא, וייתכן גם
שהן יתפזרו בעולם שלנו ויגרמו ליותר הרס משניתן לדמיין. זהו
סיכון שכוהני ההיכל לא מוכנים לקחת, לפחות עד לאחר שימצאו דרך
לרוקן את הנשמות בצורה בטוחה. לכן בינתיים הם מגנים עליה".
"אז לאן הם לוקחים אותה עכשיו?"
מיראל כיווצה את שפתיה והיססה. "אני לא יודעת", הנידה בראשה.
"אולי הם ויתרו והחליטו לחזור להיכל".
לואיסיה נשכה את שפתה כשהעלתה בדמיונה את מה שיקרה אם השד
יצליח לסגור את אצבעות הטפרים שלו על החרב. כמה אנשים ימותו?
האם הוא יחזור להרוג גם אותה? ידיה רעדו.
"אולי כדאי שתחזרי לישון עכשיו", אמרה מיראל בנימה מסכמת.
"השמש תעלה בקרוב. תנצלי את הזמן שנותר לך".
לואיסיה הנהנה באיטיות. "ומה איתך?"
"אני חושבת שלשם שינוי, הפעם אפעל על פי עצתי". שפתיה של מיראל
נמתחו בחיוך דק שלא השתקף בעיניה, אך לואיסיה לא התכוונה
להתווכח איתה.
היא חזרה אל ביתה והתגנבה חזרה אל מיטתה. כפי שציפתה, מחשבותיה
לא נתנו לה מנוחה. היא חזרה על הסיפור בראשה וחשה בדקירות רעד
נוספות עולות בגבה. זו לא הייתה אגדה, היא ידעה. הסיפור היה
אמיתי. החרב הייתה אמיתית. והיא הייתה ממש כאן, בכפר. עתה
הבינה מאיזו סכנה פחדה מיראל. הסתייגותה בפני הכוהנים הייתה
ברורה עתה והיא חשה תודה כלפי הכוהנת על שהצליחה לסרב להם.
המחשבות החדשות עזרו לה לדחוק ממוחה את דמותו המאיימת של השד.
ואף על פי שגם הן לא היו נעימות בהכרח, היא חשה תודה על כך
משום שבפעם הבאה שפתחה את עיניה, כבר היה אור בחוץ ופניה לא
היו שטופים מזיעה.
נחירותיו של גאר'ן עוד הדהדו ברחבי הבית. היא ניחשה שהשעה עוד
מוקדמת ועל כן וודאי לא ישנה הרבה. למרות זאת לא חשה עייפה.
היא יצאה ממיטתה והחלה בהכנות של ארוחת הבוקר. בשלב כלשהו
הנחירות פסקו והיא ניחשה שהוא כבר התעורר. כשסיימה לערוך את
השולחן, פנתה לעזור להם לקום ולהתלבש. אירנה אמרה ברכה והם
התחילו לאכול. כשסיימו, היא דאגה לשטוף את הכלים, סידרה את
הבית וכשסיימה למלא אחר דרישותיו של סבה, יצאה אל ביתה של
מיראל.
הכוהנת כבר הייתה ערה ועסקה בספירת מלאי צמחי המרפא ששמרה
במדף. היא מיינה בין צמחים יבשים שעוד ניתן לעשות בהם שימוש
כאבקה לבין צמחים רקובים שכבר לא הועילו בדבר. כמות הרקובים
הייתה גדולה בהרבה.
"אנשים לא חולים בכפר הזה?" היא רטנה כשהשליכה על הרצפה צרור
של חרציות מוארכות שקיבלו צורה של שרוך דק ושחור.
"בוקר טוב גם לך", לואיסיה סגרה אחריה את הדלת וניגשה לאסוף את
הצמחים הרקובים מהרצפה.
"עזבי את זה. אני אאסוף אחר כך".
"אני צריכה לעשות משהו, אחרת אני אשתגע".
"סבא שלך לא מעביד אותך מספיק?"
"את יודעת למה אני מתכוונת".
מיראל נאנחה. "אולי תלכי להבריש את ד'ניר?" הציעה.
לואיסיה היססה לרגע. "אני רוצה לצאת לרכיבה", אמרה.
מיראל עיקמה את פניה.
"אני לא אתקרב ליער", היא מיהרה לומר לפני שהכוהנת תספיק
להגיב. "רק אטייל על הגבעה. אני רוצה לאסוף קצת פטריות לפני
שייגמרו".
הכוהנת הנידה בראשה. "אני לא רוצה שתעזבי את שטח הכפר. לא
עכשיו".
"אבל החרב לא פה. השד הלך אחרי הכוהנים".
"לואיסיה. לא." דבריה של הכוהנת היו סופיים. "את יכולה ללכת
למלא מים אם את רוצה. אבל תישארי בטווח ראיה".
מים. הליכה עד הנחל וחזרה. לא משהו שיעסיק אותה זמן רב דיו.
היא נאנחה בכניעה ולקחה את הדלי, דואגת להפגין בפני הכוהנת את
מורת רוחה בצורה הנוקשה בה הרימה אותו.
"רגע!" מיראל עצרה מבעדה לפני שהגיע לדלת. "קחי את זה איתך",
היא פתחה את אחד המדפים והוציאה מתוכו נדן פשוטה מעור ובתוכה
סכין ארוכה.
לואיסיה עיקמה את אפה. "את באמת חושבת שזה יעזור אם יתקוף אותי
שד?"
"זה יגרום לי להרגיש טוב יותר ", היא הושיטה לה את הסכין.
לואיסיה נאנחה. היא לקחה את הסכין מידה והניחה אותה בתוך הדלי.
בשמלתה היה כיס בודד והוא לא היה גדול מספיק בכדי להכיל אותה.
היא יצאה מהבית וירדה אל הנחל שזרם לרגליה של גבעה ארוכה, צפון
מזרחית לכפר, ונבלע בתוך היער. למרות הסתייגותה, לואיסיה הקיפה
את הגבעה במקום לעבור מעליה בכדי לא לצאת מטווח הראיה של הכפר.
זה האריך את הדרך והרגיש מיותר שכן היא לא חשבה שמישהו מהכפר
יוכל להגיש לה עזרה בזמן אם תזדקק לכך.
מעבר לפנייה הופיע פארה כשהיא נושאת סל כביסה בידיה ושון שצעד
לצידה עם קלשון חציר ששיניו מופנות כלפי מעלה.
"בוקר טוב, לואיס", אמרו שון ופארה יחד.
"בוקר טוב", לואיסיה הרכינה את ראשה קלות.
"את הולכת לנחל?" שאלה פארה.
"לשאוב מים", לואיסיה הציגה את הדלי.
שון הנהן קצרות ופניו הרצינו פתאום. "מיראל אמרה שיש זאבים
ביער. את רוצה שאלווה אותך?" הוא הטה מעט את הקלשון בניסיון
לגרום לו להיראות מפחיד יותר ככלי נשק.
לואיסיה הנידה לשלילה. "אני לא מתכוונת להתעכב". אמרה.
"בטוחה?"
היא הנידה בחיוב הפעם.
"טוב. אז אנחנו נזוז". הוא הניח יד על כתפה של פארה והשניים
הלכו משם.
"היי, אל תיתן לה לסחוב את הכל לבד. זו גם הכביסה שלך",
לואיסיה קראה מאחוריו ושמעה אותו צוחק כשהם נעלמו מצידה השני
של הגבעה. היא ירדה אל הנחל ורכנה על שפתו, כמעט שוכחת להוציא
את הסכין ברגע שטבלה את הדלי במים. כשמילאה אותו, טבלה את ידיה
והעניקה לפניה משב רענן. היא חשבה שיהיה זה רעיון טוב לרחוץ
עצמה אך מיראל וודאי תתחיל לדאוג אם תתעכב. היא הרימה את הדלי
שהיה כבד עתה, אחזה בסכין בידה השנייה ופנתה חזרה.
הרוח שינתה כיוון פתאום והגניבה אל אפה ריח מוכר של דגים. רעד
אחז בעמוד שדרתה. היא הסתובבה אל מקור הריח ושמטה את הדלי
מידה. המים נשפכו על העשב והדלי התגלגל עד שנעצר על אבן קטנה
בשפת הנחל. אצבעותיה הרועדות התהדקו סביב הסכין. היא הצמידה
אותה אל גופה ושחררה אותה מהנדן שהחליק בדממה אל רגליה. זה לא
הפריע לשד שעמד מולה. ידי הטפרים היו שלובות בנחת מתחת לחזהו
ועיניו הצהובות הביטו בה ברעבתנות. שפתיו נמתחו בחיוך דק שלא
בישר בשבילה טובות.