אני יושבת מאחורי המסעדה, על הבטון, יש ריח של טיגון וביוב,
אופניים של שוטפים סודנים ואת המזג אוויר הכי נהדר שהיה אי
פעם. "ביום כזה היה לנו אדיר ביחד" אני חושבת לעצמי ויודעת
שבטח היינו נשארים סגורים בבית ורואים טלוויזיה.
הרוח עוברת בעצים וזה נשמע כאילו הם מרכלים עליי. אני נלחמת
בכל מה שהפנים והעיניים שלי עומדים לעשות "תפסיקו. תפסיק."
בגיל שמונה הלכתי לאיבוד בקניון הכי גדול בפריז וזה מרגיש
בדיוק ככה כבר שבועיים, אני עולה ויורדת במדרגות נעות,
במעליות, כל דקה מזורגגת אני מחכה שמישהו יקרא בשמך בכריזה
ואני אחכה עלובה, אשמה ומנותקת. אז תתחיל להציף אותי הדאגה,
המכרסמת, הגובלת בחרדה שאחמיץ את הטיסה שלנו ואז מה לעזאזל אני
אמורה לעשות?
אני הולכת בשרוול עד הסוף רק שאין שם מטוס, אז אני לוקחת עוד
צעד והכול מתמוסס בין השעות המיותרות האלה.
אני מוצאת נקודות אור חשוכות יותר מתחתית של קבר כמו "איזה
יופי לשכב בצד של המיטה שליד השידה שעליה המאפרה ולעשן בלי
להחזיק אותה ביד ובלי שאצטרך לבקש שתעביר ותחזיר ותחזור."
אני עושה כל מיני החלטות מטופשות שתכליתן אורח חיים בריא יותר,
לעשן פחות, לאכול פחות, לנשום, לחשוב, להרגיש הרבה פחות.
בגלל זה המזג אוויר היה בלתי נתפס, כי הרוח הייתה משכרת ונשמתי
לרווחה עד העצמות, לכמה שניות, עד ששוב נתקעת לי בסרעפת
והנשימה נעתקה, התנתקה ממני.
בסופו של דבר או בדבר הסוף הכול מסתכם בהר בסקוטלנד, אני בחיים
לא אשכב שוב עם מישהו על הר בסקוטלנד. יש הרבה דברים, המוני
דברים שבחיים לא יותר, אולי אני לא אהיה שוב בסקוטלנד לעולם
אבל אני בטוח לא אהיה על הר, על גג העולם, מחובקת, האף שלי
בצוואר שלך ואתה בתוכי ואתה לא מתכנן לצאת ולרוקן אותי
לחלוטין.