מחכה שייגמר החורף, שיפסיק להיות קר כל כך, שאני אפסיק להיות
רעבה כל כך. שהדיכאון חורף יחלוף ואז אני אוכל להתחיל לחיות,
אני אוריד חמישה קילו. אני אקנה בגדים יפים ולא אסתובב כל היום
בטרנינג וצעיף. אני אשתזף קצת ואתאפר קצת ואצא כבר מהבית.
מחכה לסוף הסמסטר, שיהיה לי קצת יותר זמן לעצמי, קצת יותר זמן
לחברים שלי. אני אוכל אז לנשום, לצאת לבלות או לשבת בבית
ולכתוב ולתפור ולסדר את כל התמונות באלבומים.
מחכה ליום שבו יהיה לי בית משלי ואני אוכל לרהט אותו בדיוק כמו
שאני רוצה. אני אצבע אותו בצבעים שאני אוהבת. ואני אעצב את
המטבח ואקנה ספרים ואהילים. אני אבנה מדפים בקירות ואמסגר
תמונות. אני אשקיע כסף במיטה טובה ובמצעים יפים.
מחכה לסוף היום, להגיע הביתה, לאכול ולהתקלח. להרגיש קצת יותר
אנושית. אני אספיק אולי גם לקרוא קצת ולדבר בטלפון שיחה או
שתיים. אני אדבר עם אמא שלי אולי ואלך לישון מוקדם.
מחכה לאחד שיגיע. שיתאים לי בדיוק. יבין אותי ויאהב אותי כמו
שאני. ביחד נצחק כמו שלא צחקתי מעולם ונתגאה אחד בשניה. ונפגוש
את ההורים ונתחתן ונוליד כך וכך ילדים.
מחכה שתכנס לי משכורת, שאוכל לתכנן את החודש. אני אראה כמה
בזבזתי בחודש שעבר ואולי אצטרך לצמצם הוצאות. אם תכנס לי
משכורת טובה אני אפנק את עצמי ואקנה לי חולצה חדשה או נעליים.
ואולי גם זוג עגילים.
מחכה לשמחה שתופיע, לימים טובים יותר. ואז יהיה לי חשק לקום
בבוקר, לחייך. ואז יהיה לי חשק לעשות, דברים למען העולם, דברים
למען עצמי. דברים של שמחה. מחכה שהתקופה העגמומית תתאדה ואני
אחזור לעצמי. ואז אוכל שוב לצחוק מהלב ולחייך מבפנים.
עומדת בתחנת הרכבת של חיי, ממתינה ברציף. איבדתי את לוח הזמנים
ואינני יודעת היכן הכרטיס.