[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"האם ראו אותך?" שואל צ'ארלס ביובש בעודו פותח עבורי את הדלת.
אני חומק בין הטיפות ומתיישב במושב האחורי, מנער את טיפות הגשם
מעלי, מתמכר לדפיקות הלב המואצות. צ'ארלס מתיישב על כיסא הנהג
ומושיט לאחור מגבון לח. אני מסיר את הכפפות ומנקה ביסודיות את
ידי הלחות ופרצופי, מסיר את חולצתי ומכנסי ולובש את הבגדים
הנקיים והמגוהצים שצ'ארלס הכין עבורי. צ'ארלס מכניס הכול לתוך
שקית אטומה וסוגר, מניח אותה על המושב לצידו. הוא ייפטר ממנה
ביסודיות אחר כך.  הוא בחור יסודי. המכונית עוזבת את חניית
המלון ויוצאת לדרך בחריקה קלה, מתיזה שובל מים מלוכלכים על
שורת הפטוניות הורודות המקשטות את דרך הכניסה.
צ'ארלס מעיף בי מבט קצר בעודו מכוון את הרכב בתנועה הדלילה של
אחר הצהריים. הוא בחור גדול בשנות החמישים שלו, צלקת גדולה
מעטרת את פניו החתומות, ושיערו השחור מסורק בצורה כזו שיסתיר
את הקרחת הקטנה שמנצנצת באור העמום החיוור. אני מכיר אותו מאז
שנולדתי. הוא ליווה אותי לבית הספר, לחברים, לכל מקום. תמיד
עומד בפינה, שקט ומאיים. הוא היה הולך איתי לשדות, עומד מרחוק
וצופה בי לוכד חפרפרות ומשפד אותן על מקלות, לא מתערב. הוא
איתי עשרים וארבע שעות ביום, כבר כמעט עשרים שנה. האם יש לו
חיים מחוץ לעבודה? האם יש לו משפחה? אף פעם לא חשבתי על זה.

צ'ארלס מכחכח בגרונו. "אדוני" הוא אומר, מנומס כתמיד, "יש לי
הודעה לא משמחת". אני מתבונן בו מעורפל, אבל חושב על החדר
במלון. "המלכה" הוא אומר "אימא שלך, מסרה שהיא חפצה בנוכחותך
בארמון ביום שני, יום ההולדת שלה. היא מתכננת אירוע גדול
והודעה חשובה לאומה. חוששתני שלא תוכל להתחמק".  הוא מציץ בי
קצרות ומבטו חוזר אל הכביש "אנחנו חייבים גם להיות דיסקרטיים.
אסור שידעו שחזרנו לארמון" .

אימא רוצה את נוכחותי. אני חושב בבוז. זה חדש. בשנים האחרונות
היא רק מחביאה אותי רחוק ממנה, במקומות בהם התקשורת לא תמצא
אותי. מקומות בהם אני לא אעשה לה שוב בושות. טוב, אני לא כועס,
זה קצת מגיע לי, ממממ  בגלל ה"תחביב" המיוחד שלי. אבל מה היא
רוצה "להודיע לאומה"? מעניין. והיא מתעקשת שאני אהיה שם בזמן
שהיא מודיעה את זה. מה זה יכול להיות?  קראתי באיזה צהובון
ברשת שהיא לא בקו הבריאות, אז אולי? ... לא!  אין סיכוי! זה לא
יתכן. אני צעיר מידי. אבל אין מישהו אחר. זה יהיה מעניין.
מעניין מאוד. ואיך זה ישפיע על ה"תחביב" שלי? יהיה לי קשה יותר
להסתתר, זה בטוח, אבל מצד שני יהיו יותר אנשים שיסתמו את הפה,
בפקודה. כן. זה יכול להיות נחמד למדי.

דפיקה מהירה בדלת, אני כבר עומד מוכן, נרגש. היא יפה. כמו
שהבטיחו. דקיקה עם חזה נחמד. כמו שאני אוהב. היא נכנסת לחדר
ומתבוננת סביב. יש לה מבט עייף מאוד. היא מסיטה את שיערה
ומחייכת אלי, קצת מזויפת. היא שמה את תיק הפלסטיק שלה על המיטה
ומתיישבת. חצאית המיני הקצרצרה שלה עולה וחושפת רגל ארוכה
ויפה, עטויה בגרב שחורה דקיקה. היא מתבוננת בי, מנסה לתהות מה
הסטייה שלי. מה אני רוצה שתהיה. היא נראית לי קצת חדשה. עדיין
לא בטוחה במה שהיא עושה. אני מושיט לה את השמלה. "תלבשי בבקשה"
אני אומר, וכשהיא לוקחת את השמלה ובוחנת אותה, אני שולף את
הטבעת וענק הפנינים. אני מושיט לה את התכשיטים והיא בוחנת אותם
בעיון.
"נכון שתמיד רצית להיות נסיכה?" אני שואל. קולי רועד, אני
מתרגש כל כך.
"זה אמיתי. זה היה שייך למלכה".
היא מתבוננת בי בשתיקה, אומדת אותי.
מקסים. אני אוהב בחורות שקטות. "גנבת את זה?" היא שואלת.
"מה פתאום?" אני מוחה "את לא מכירה אותי?" ואני יוצא מבין
הצללים ומפנה את פני אל האור, מנסה לחייך.
"זה של אימא שלי. ואני קיבלתי את זה ממנה . את יודעת מי אני?"

טוב זה לא מאה אחוז נכון. היא לא נתנה לי את זה. אני מצאתי
אותם מתחת לכר שלי כשהייתי בן אחת עשרה, כמה ימים אחרי שאבא
שלי נעלם אחרי שאימא גילתה שהוא מתפרפר, חשבתי שזה מתנה ממנו,
משהו לשמור עליו עד שהיא תרשה לו לחזור. אבל הוא לא חזר ואימא
עשתה עניין שלם מהתכשיטים המטופשים הללו. העמידה את כל הצוות
בשורה ועברה אחד אחד והתבוננה להם בעיניים. שטפה להם את המוח.
אנשים בחליפות הסתובבו בכל חור בארמון ופשפשו בכל חדר. בסוף גם
התקשורת שמעה על זה. בטח מישהו מהארמון פטפט. אבל אצלי הם לא
חיפשו, או שחיפשו אבל לא מצאו. החבאתי את זה היטב.

הבחורה שוקלת בידה את ענק הפנינים. "הוא כבד מאוד" היא אומרת,
מתפעלת.
"אנא לבשי את השמלה ואחר כך את התכשיטים" אני מבקש, אין לי את
כל היום.
היא לוקחת את השמלה והתכשיטים ופונה אל השירותים.
"לא! פה!" אני דורש.
מה את חושבת שנולדתי אתמול? היא עוד הייתה בורחת מחלון
השירותים, אפילו שאנחנו בקומה שלישית.
היא מתנצלת ומתפשטת. איזה יופי.
אני מתיישב על הכורסה ומתבונן בה. איזו שלמות. חזייה שחורה
ותחתוני תחרה תואמים. היא מכניסה את הבטן עמוק עמוק פנימה
ומבליטה את החזה, מושלם אני אומר לעצמי.
היא מצליחה להיכנס לתוך השמלה. היא אפילו קצת גדולה עליה.
"לא חשוב" אני אומר בחיפזון כשהיא מנסה לסדר את הרוכסן, "שימי
את האביזרים".
היא עונדת את הענק שנופל מידה ושנינו קופצים כדי לתפוס אותו.
היא זריזה יותר.  
הפעם היא מצליחה והענק נח לו מנצנץ ומפתה בין שדיה.
"עכשיו את הטבעת" אני מבקש, קולי נשבר.
היא שמה את הטבעת והולכת מולי, הלוך ושוב, מחייכת אלי.
"ככה אתה אוהב?" היא שואלת ואני רומז לה לשתוק. המבטא שלה קצת
מעצבן אותי.
היא מחקה הליכה של דוגמניות ומצחקקת, מתרגשת כנראה משווי
התכשיטים שהיא עונדת. אני בטוח שאם היה לה אקדח היא הייתה
שולפת אותו עכשיו.
"בואי לפה" אני אומר לה ומתמתח.

"אני מצטער אדוני, אבל אנחנו חייבים לעצור לרגע" אומר צ'ארלס
וקוטע את חוט מחשבותיי.
"אני חייב להתקשר והסלולארי שלי מת. שכחתי לטעון אותו".
הוא מחנה את הבנטלי השחורה הגדולה, כהת החלונות, לצד הדרך, ליד
תא טלפון נטוש שספרי טלפונים קרועים ורטובים משתרבבים ממנו,
נעים ברוח. אני צופה בו מחייג והוא מפנה את ראשו ממני. אני
נשען לאחור ומנסה לחזור אל החדר במלון, אל הנערה. זרועותיו של
צ'ארלס מתנופפות בזעם והוא מסתובב ונתקל בדלת, בועט בה כשהוא
יוצא מהתא. מאוד לא מתאים לו. אני מופתע. הוא חוזר ונכנס אל
המכונית ומתנצל שוב.
אני צופה בשלושה ילדים לבושים במדי בית ספר הולכים לאיטם
ואוכלים צמר גפן מתוק.
"אני רעב" אני מודיע לצ'ארלס והוא מאשר שאכן, זמן רב לא אכלנו.

"אני אמצא לנו משהו לאכול" הוא אומר ותוך כמה דקות הוא עוצר את
המכונית בחניון של בורגר קינג.
"אני מייד חוזר" הוא אומר לי והולך.
אני משתרע בנוחות במושב האחורי, שולח יד ומסדר את הדברים שם
למטה, הם קצת כואבים.
צ'ארלס חוזר עם וופר כפול, צ'יפס ודיאט קולה. אנחנו זוללים
במכונית וצ'ארלס יוצא לזרוק את כל הניירות המזוהמים. ריח האוכל
המטוגן נשאר במכונית.
"נמשיך" הוא אומר "יש לנו עוד דרך ארוכה היום".
הגשם מתחזק. החימום העז ורעש הטיפות על גג המכונית גורמים לי
להתנמנם.
אני אוהב אותן שקטות, לא זזות, דוממות מתחתי. חמימות. לא קרות
מידי. חלקות ולא גבשושיות. אני לא אוהב שהן נאבקות, אני לא
נהנה להכאיב. אני עושה את זה מהר ונקי. אני מוריד ממנה את
תכשיטים ומכניס בזהירות לכיס המעיל. פושט מעליה את השמלה ומקפל
אותה בקפדנות, לשימוש חוזר.
כל כך הרבה זמן, אני חושב, חיכיתי כל כך הרבה.
טוב, איפה שהיינו לא היו בדיוק בחורות מתאימות. רוב הזמן זה
היה רק צ'ארלס ואני ואף אחד אחר. רק אנחנו והים. בסוף סידרו לי
גם אינטרנט, שאני לא אשתגע. פעמיים ניסיתי לברוח, אבל אפילו
שאני שחיין מצוין, הזרמים הפתיעו אותי, ואלמלא צ'ארלס הייתי
גומר עם הדגים, כמו שאומרים. הוא הופיע עם סירת המנוע שלו,
שהייתה נעולה תמיד במוסך, ואמר לי לטפס עליה, אבל כבר לא היה
לי כוח והוא משך אותי פנימה. "אם תעשה את זה שוב" הוא אמר לי
"אני אאלץ לכלוא אותך במרתף" אבל ידעתי שהוא לא יעשה את זה.
הוא אוהב אותי, בדרכו המשונה. אולי נוכל לברוח ביחד. למכור כמה
דברים מטופשים ולהסתתר באמריקה או משהו.
אני מתעורר מחלום, מטושטש, מעורפל. ראשי כואב. אני עדיין במושב
האחורי של הבנטלי אבל אזיקי מתכת חותכים את ידי ורגלי.
"צ'ארלס" אני צועק "צ'ארלס".
הוא מופיע דומם ואפל מקדמת המכונית.
"מה קורה פה? צ'ארלס?"  אני צועק ומושיט את ידי כדי שיראה את
האזיקים.
"אני מצטער אדוני" הוא אומר "כדאי שתשמור על שקט".
"אבל .." אני מנסה למחות אך צ'ארלס מניף את זרועו וחשיכה יורדת
עלי.
אני מתעורר שוב, נגרר על האדמה הרטובה  בין עלי בוקיצה
נבולים, אל תוך חרוט האור המסמא של הבנטלי.
צ'ארלס שומט אותי על הקרקע ועומד מתנשף ליד בור גדול שחפר
באדמה הבוצית.
"צ'ארלס" אני צועק "צ'ארלס. מה אתה עושה?"
"אני מצטער אדוני." הוא אומר ופניו עוטים הבעה קלה של עצב "לא
רציתי שזה יהיה אני. אבל אני חייב למלא פקודות".
"צ'ארלס" אני צועק שוב "אני ... אני ..." אני מנסה לחשוב מהר
על משהו "אבל אתה מכיר אותי מגיל אפס. אנחנו כמו משפחה,
צ'ארלס"
"מעניין" הוא אומר ושולף חוט גומי גמיש ודק מכיסו. הוא מותח
אותו בין שתי ידיו ומתבונן בי "זה בדיוק מה שאבא שלך אמר".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ברגע זה, 2376
יצירות ממתינות
לאישור. יכולות
הקריאה והריכוז
שלי נגמרו,
ואנשים שאני
עובד אתם עלולים
להיות בין אלו
שאמליץ עליהם.
שמי הוא ג'ק
באוור. אני עורך
בבמה חדשה. וזהו
היום הארוך
ביותר בחיי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/11/10 16:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי כץ-זמיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה