זכור לי חלום שבו אני עומד איתה בחדר.
זה נראה כמו החדר שלה רק שהקירות נורא גבוהים. למעשה נראה שהם
נמשכים עד אינסוף ובכלל לא רואים את התקרה. וגם היה שם צבעי
שנתלה באופן מסתורי במקום די גבוה על אחד הקירות (אני זוכר
שחשבתי שזה מוזר שהוא הגיע לשם בלי סולם).
בכל אופן, אנחנו עומדים שם ומתנהל איזשהו וויכוח, כנראה על כך
שהצבעי לא עשה עבודה טובה במיוחד (איך לעזאזל היא הצליחה לראות
פגם מכזה מרחק?) ואז אני מתעורר, או בעצם חולם שאני מתעורר, אל
תוך החדר האמיתי ומגלה שהיא עדיין נאבקת עם חוסר השינה.
כשאני חושב על החלום הזה עכשיו נדמה לי שאני יודע איך לפרש
אותו. מצד אחד העובדה שהחדר היה כל כך צר, יותר מכפי שהיה אף
במציאות, שביטאה אולי את הצפיפות שהרגשתי שם איתה. מצד שני
הקירות האינסופיים שרמזו על העומק האינסופי שיש בה ואולי גם על
המרחק האינסופי שחשבתי שהקשר הזה יכול לקחת אותנו אליו.
ובנוסף, אי שביעות הרצון מהצבעי שמסמלת את החיפוש הנואש הזה
אחר המושלמות, אחר הלובן המושלם.
אולי אם היה בי את אותו המשהו שהיא מחפשת אז היה לי סולם באותו
חלום. והייתי תופס לה את היד ולוקח אותה איתי למעלה עד שהחדר
היה הופך לנקודה אחת מזערית והיינו מדברים על זה שהכל בחיים זה
ענין של פרספקטיבה.
ועכשיו זה נגמר ואני חושב עליה ועל חדרים וסולמות וגבהים
ונקודות ומנסה לחבר את הכל ולא ממש מצליח.
כי כמו הקירות בחלום, גם המחשבות הן אינסופיות. |