לעזאזל זה טוב. המשקה אנרגיה החדש הזה. משהו איכותי לגמרי. דן
שוכב לידי ומביט על העננים משייטים בשמיים. "תראה את הענן הזה
איך הוא דומה לאלבטרוס" אני אומרת לו. הוא מסתכל אליי. אוקיי,
רק חצי מסתכל עליי. "אני חושב שזה הזמן שלי לכתוב ספר. איזה
רומן רומנטי. משהו שנשים אמיתיות אוהבות לקרוא". ברור.

כל צהריים של הרביעי לינואר אנחנו שוכבים שם על הבטון, מעל
הסופרמרקט הכי גדול בכל ניו זילנד, הפאק'נ'סייב של לינקולן רוד
בהנדרסון, אוקלנד. רק שם אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו באמת
רוצים להיום. רק שם אנחנו מעצבים את המציאות שלנו אל מה שאנחנו
באמת צריכים שהיא תהיה בשבילנו. אני מרגישה את הלשון שלו מגששת
באפלה של האוזן שלי, מנסה לחדור פנימה. לשון כמו של זיקית.