נוטשת אהבתה
הזוהרת והיפה,
פורמת את יומה
וחובטת בראשה,
מכה עד זוב דמה
עד דמעתה תגלוש
וזעקה תפרוץ
לבוא גואל יומה
של זו אהבתה.
בהתקדש יומה
תבכה אל זה לילה,
ותכה חלקי גופה
עד אנקה פרצה,
תשאל איה היום
בו לבבה יחמול
על סבל ועל שכול
על פג שלא נמול
שזה נולד היום.
נוטלת אהבתה
מעלם כלבבה
אשר אהב לבה
וסגד הוא ליופייה,
היא לו הייתה כחלום
שתם בבוקר יום
עת ללבבה תפלוש
מרה שחורה משחור
שאת לבה תנצור.
שרויה במרתה
האהבה זנחה לילה
סואן הוא לבבה
וכוחה נטש יומה,
תזעק לאל עליון
שיפדה לבה משאול
ישיב לו אהבות
לזה שעוד יבוא
לשאת לבה מתהום.
|
