זה בא בגלים. ההבנה. הזעם. הם מאוד סותרים אחד את השני. מסרבים
להסכים ולתת לי מנוחה. כל אחד מושך לכיוון שלו, ואני פשוט
נקרעת, או יושבת בשקט עד שישתקו. האחד אומר לי, שאתה חלאה. כי
למרות שידעת מה עבר עליי בשנה האחרונה ובכלל, פגעת בי בצורה
פשוט מגעילה. משהו נבזי כמו שעשית לי איש לפנייך עוד לא עשה
ויש לקוות שגם לא יעשה. פגעת במקום הכי כואב. ועשית את זה בדרך
הכי קרה ומדויקת שאני רק יכולה להעלות על הדעת. הרסת אותי.
גרמת לי לפקפק בך. ובאמונה שלי בך ובחברות שלנו. במי שאתה
בעיניי. אתה לא עוד איזה זר, שאני אמחק מעל דפי הזיכרון שלי
כאילו היה רק עוד סימן על הדרך. אתה חלק מהדרך עצמה. וכאן
בדיוק הבעיה שלי. אני מבינה אותך. ולא את התירוצים שאתה משמיע
בעיקר לעצמך. אני לא יודעת את מי אתה מנסה לשכנע אבל אני מקווה
שברור לך שאני לא קונה. האמנתי מספיק. אתה מפחד, אבל לא מדובר
בפחד לאבד אותי.
מה שהכי מוזר זה, שזאת הפעם הראשונה שאני רואה מה שאמרו לי כל
הזמן. יש הבדל בינינו. התפיסה שלנו לגביי דברים. דרך ההתמודדות
שלנו. וההבדל הזה הוא גם מה שהפך את הצ'אנס שלך, ללא קיים
יותר. לפחות עד שתדביק את הפער.
כמו שכבר אמרתי, אם לא היינו מכירים, הייתי בטוחה שמדובר פה
ברוע טהור. נתת לנו, או לפחות לי, לפתח ציפיות. אולי נראה לך
שמספר שבועות הם זמן קצר מספיק בשביל לא להיקשר, אבל הזמן
מתקתק ממזמן. נתת לנו להגיע למצב כל כך אינטימי בשם ה"נסיון"
הכל כך קצר ולא ממצה הזה. אני פשוט לא מבינה. למה עשית לי את
זה? אם כל הזמן קינן בך הפחד, "שיתק אותך". מה חשבת? שיש משם
דרך חזרה? שזה חסר משמעות בעיניי? הרי פה בדיוק הגבול הופך
ממטושטש למאוד מאוד ברור. אי אפשר לחזור אחורה. והדרך קדימה
מתחלקת לשניים. האחת, אתה אומר שנורא מפחידה אותך, והשנייה היא
בדיוק הסיבה לאותו "פחד". הגשמת אותו. הקמת אותו לחיים ועכשיו
הוא הרבה יותר גדול ממך וממני. אני מקווה שאתה מבין, שאותו קשר
שכל כך פחדת לאבד לא קיים יותר. אנחנו לא אותם אנשים. ומה
שאנחנו, או לפחות אני מרגישה אלייך הוא לא מה שהיה פעם. אתה
חשוב לי, אבל פגעת בי. כמו שאף פעם לא נפגעתי לפנייך. סמכתי
עלייך. האמנתי לך. האמנתי בך. ואתה אכזבת אותי. את אותו קשר,
אם הוא באמת חשוב לך, אתה תיאלץ לבנות מחדש. חובת ההוכחה
עלייך.
אני יודעת, או לפחות מקווה, שיום יגיע ואתה תבין איפה הטעות.
כי היא לא שם בהתחלה של כל העניין. היא דווקא בסופו. גררת אותי
איתך לתוך הבלבול הזה שלך אבל בעצם השארת אותי בחוץ. גרמת לי
להרגיש מנוצלת, וכל כך קטנה וחסרת משמעות ואז עוד אמרת שאיכפת
לך ושאני חשובה. זעזעת אותי כמו שלא מגיע לי. בטח שלא ממך.
נתתי לך המון, בלי לבקש שום דבר חוץ מהיותך שם. אבל אתה לא שם.
אתה כן רוצה-לא רוצה. יודע- לא יודע. ואני? אני כאן מתלבטת מי
אתה באמת. הזעם שלי? או ההבנה שבי.
עוד ימשיכו ליפול אסימונים.